הדבר שהכי מפחיד אותי בדייטינג, חוץ מלהיכנס לאתרי היכרויות, להכיר מישהו, לדבר בטלפון, לקבוע להיפגש, להתלבש לפגישה, להגיע לפגישה, לראות את המבט הבוחן הראשוני בתחילת הפגישה והאפשרות שתהיה פגישה איומה הדבר שהכי מפחיד אותי בדייטינג הוא שזה יכול להצליח. לא להצליח במובן הרומנטי-הוליוודי-קסום של המלה, לא הצלחה של "הם חיו באושר ובעושר" להצלחה מהסוג הזה דווקא אשמח מאוד. ההצלחה שמפחידה אותי היא ההצלחה מהסוג שמובילה לדייט שני ושלישי, כשמתחיל להצטייר איזה אופק ברקע, אבל עדיין בקווים מטושטשים ובערבובי צבעים לא ברורים. הצלחה שאומרת: היי, מתחיל להיווצר פה משהו, ואם אני לא איזהר, אני אקשר ואפתח רגשות ואז יכול לקרות הדבר הכי נורא שיכול לקרות בעולם הדייטינג הוא ייעלם. הבחור, וגם האופק.
אני כותבת את זה כי אני יודעת על מה אני מדברת, זה פשוט קרה לי כמה פעמים. הכרתי מישהו, יצאנו, היה דייט, היה עוד אחד. הייתה נשיקה, אולי היה אפילו איזה סשן חרמונים מרשים. ברוב המקרים לא היה סקס. הכל היה נראה מבטיח ואחלה. ממש אחלה. ואז, פוף, הוא נעלם. מבחור שמתקשר פעם ביום ומסמס אחת לשעה, הוא הופך להודיני. ואת יודעת, את פשוט יודעת, כבר בשנייה הראשונה, שאת לא סתם פרנואידית או מדמיינת, שזה לא חוסר הביטחון שלך שמדבר. את יודעת שזהו, הוא נעלם. ונגמר.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
זה כואב. אולי לא כמו שברון לב אמיתי, כשמישהו שאת אוהבת קם והולך ממך, או לא רוצה אותך. זו לא תחושת הרצון למות הכאוטית הזו, אבל זה כואב. באגו. במקום הזה שבו הרגשת רצויה ונחשקת ופתאום, בלי שעשית שום דבר משמעותי, את כבר לא. הצד השני איבד עניין, הוא לא היה צריך להפוך לקלישאה ולחכות לאחרי הסקס כדי להתפייד, אפילו לא זה. אתמול הוא עוד היה לגמרי בקטע שלך, היום כבר לא. ביי ביי.
עם השנים למדתי לדפדף הלאה את הדבילים הפחדנים האלה, שלוקים בנכות נעלמת שלא מאפשרת להם, כנראה, להרים טלפון או אפילו לשלוח סמס ולומר משהו בסגנון "שומעת? אני מרגיש שזה לא יסתדר". לא, הם מעדיפים לצאת אפסים מאופסים ופשוט להיעלם. אני יודעת שכשזה קורה, האכזבה החמוצה עוברת אחרי בערך 24 שעות, אבל עדיין מפחיד אותי להיות שם. מפחיד אותי להיות הבחורה הזו, שממתינה לאיזה סמס או סימן חיים והמועקה בחזה שלה כבר יודעת שהם לא יגיעו.
האהבה מחכה לכם ממש כאן
בגלל זה, כשהכרתי את רון, זיהיתי בהתלהבות המוגזמת שלו שהוא מסוג הגברים שמצטננים באותה המהירות שבה הם נדלקים. הכרנו בבליינד דייט, דרך חבר משותף, והיה מאוד מוצלח. עוד לפני הדייט, הוא התקשר כל יום. ככה, במשך שבוע, עוד לפני שנפגשנו בכלל, האייפון שלי היה מצלצל בבוקר, כשהוא היה בדרך לעבודה, וגם בערב, כשהוא היה בדרך חזרה הביתה, ונוצרה איזו שגרת אינסטנט מוזרה שכזו, שגרמה לי כל הזמן לתהות: הוא לא מכיר אותי עדיין, למה הוא מתקשר כל הזמן?
בהתחלה חשבתי שאולי זו דרכו להפגין רצינות. אחר כך חשבתי, בחמלה יש לציין, שאולי הוא פשוט קצת בודד. ולבסוף הבנתי: הוא מהנעלמים. עכשיו הוא נמצא כל הזמן, אבל בשנייה שיבין שיש לו כרטיס כניסה לחיים שלי, הוא יתאדה. אז החלטתי מראש לא להיקשר אליו ולא לפתח ציפיות, והתייחסתי לכל העניין כסוג של ניסוי. היה קשה לעמוד בהחלטה: הדייט הראשון היה מאוד מוצלח, הכימיה הייתה מעולה. התנשקנו רק בדייט השלישי. אחרי חמישה דייטים מוצלחים, נטולי סקס אבל מלאי מתח, משיכה ועניין, חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן משהו, אבל נורת האזהרה דלקה כל הזמן. ואז באמת הגיע היום שבו הוא לא התקשר בבוקר. נתתי לו את היום ובערב סימסתי ושאלתי לשלומו, והוא אפילו לא טרח לענות. בטח שלא להסביר או לתרץ. כלום. קרא את ההודעה ודילג הלאה. בהתחלה עוד שאלתי את עצמי אם קרה משהו, או מה. מהפעילות הענפה בפייסבוק הבנתי שלא קרה כלום, פשוט נדלק אצלו מתג ההיעלמות. הפעם לא התרגזתי, אפילו לא התאכזבתי. שמחתי שלשם שינוי, זיהיתי את החומר האנושי הקלוקל הזה מראש ובכל זאת נתתי צ'אנס. ואפילו לא נכוויתי. בקושי סימן אדום קטן בעור.
זה קרה לפני שבועיים, ואתמול פתאום הוא התקשר. לא עניתי, מן הסתם. גם אני יכולה להיות הודיני כשאני רוצה.
לחצו כאן לכתבות נוספות
