כשנועה התחילה את לימודיה לתואר הראשון, היא עברה להתגורר בצד הדרומי של העיר, בסמוך לתחנה המרכזית הישנה. בבקרים היתה נוסעת למכללה ובערבים עובדת בבאר קטן שפתחו מתחת לביתה. הלקוחות היו אנשים כמוה, סטודנטים צעירים בתחילת הדרך עם מעט כסף והמון אחריות, שמנסים לסיים את החודש. אבל היו שם גם "המקומיים", כפי שכונו בפיה ובפי חבריה. פעם חשבה שמצחיק לקרוא לעובדים זרים מקומיים, אבל ככל שהימים עברו הבינה שזו לא בדיחה, שהם המקומיים האמיתיים.
נועה אהבה את החיים בצד הזה של העיר, "היה בזה משהו מרגש" היא אומרת לי, "תחושה כאילו את לא בארץ אלא בטיול שלא נגמר, שפות חדשות, ריחות שלא הכרתי, מאכלים, אנשים, צבעים. אהבתי את החיים שלי שם, היום הכל כבר נראה אחרת, הקסם הפשוט והישן ההוא התחלף בגעגוע ובהמון כעס".
את א' נועה פגשה ליד הבית. "זה היה רומנטי מהסוג המטופש והדביק", היא מספרת לי ועינייה נוצצות, סחבתי שקיות מלאות במצרכים והוא רץ אחרי ברחוב: "סליחה, רגע רגע", הוא צעק בלהט, "אני רוצה לעזור לך" ואז הוא נעצר לידי, גבר שחור יפהפה, חטף מידי את השקיות ופסע לצידי בשקט מבוייש עד לפתח הדירה ואז, בטון ספק מסביר ספק מתנצל אמר ש"בחורה קטנה כמו את לא צריכה לסחוב שקיות גדולה כמו זה", היתה לו עברית מבולבלת וחיוך מדהים.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
נועה הזמינה אותו להיכנס, "מושגים כמו פחד או זהירות לא היו בי" היא מסבירה לי כשאני מרימה חצי גבה מופתעת ושואלת בתימהון מדוע הכניסה גבר זר הביתה. "לא הרגשתי שהוא זר, להיפך, היה בו משהו שמילא אותי תחושה בטוחה ונעימה. קל לזהות אדם טוב.
ישבנו בדירה הקטנה שלי ודיברנו, על כלום ועל הכל, הוא עם המילים המצחיקות והעברית השבורה ואני עם התרגשות כזו שהפתיעה אותי. הוא שאל אם הוא יכול לבשל לי ארוחת ערב מכל ה"שקיות שוק שלך" ותוך פחות משעה העמיד על הכיריים ארבעה סירים גדושים וריחיניים.
אחרי חודש הוא עבר להתגורר איתי בדירה, וככה חיינו, מאוהבים ומרחפים, יוצאים כל אחד אל שגרת יומו ושבים בסופו אל הבית הקטן שהקמנו, אל מציאות אינטימית ומופלאה.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
אחרי חצי שנה נכנסתי להריון ראשון וילדתי את הבן הבכור שלנו, שנה אחרי נולדה ביתנו. היינו כל כך מאושרים בימים האלה.
אבל היה ברור לשנינו שאנו חיים בסיכון, שהשהייה הלא חוקית שלו עלולה לסכן את כל מה שבנינו. אבל איזו ברירה היתה לנו? לא להיכנס לזה מלכתחילה, לא בא בחשבון מבחינתי, אהבתי אותו, עובד זר או לא, ישראלי או אפריקאי, לי זה לא שינה, הלב שלי בחר בו.
חשבנו שאם ננשא נישואים אזרחיים בחו"ל, יפתרו הבעיות וא' יקבל אולי (ורק לאחר חמש שני) מעמד של אזרח, אבל עם שני ילדים וחיים בדחק לא ממש הצלחנו להביא את הכסף שהיה דרוש למשימה.
לפני כמה חודשים התממש הסיוט וא' סולק מישראל חזרה לסודן. הבטיחו לנו שמשום שיש לנו משפחה המצב שונה, שנוכל לחיות יחד בארץ ולגדל יחד את הילדים שלנו. אבל המציאות התגלתה כשונה ובנתיים אני נשארתי פה, אני ומיליוני מילים והבטחות שלא מומשו.
לבד בישראל עם שני ילדים שלא מבינים מה זה זר או מקומי, שני ילדים שפשוט מתגעגעים לאבא שלהם ולא יודעים מדוע נלקח מהם, אבא שמעולם לא גנב, או רימה, שאף פעם לא פגע באיש, שכל חטאו היה שהתאהב באמא הישראלית שלהם.
בימים אלה נועה נלחמת בכל כוחה על איחוד המשפחה. היא לא מרפה לרגע, מלווה כספים, מגייסת אנשים שיכולים לייעץ ולעזור, היא לא מתכוונת לוותר לעצמה או למדינה, היא מתכוונת להילחם על ביתה ולנצח. "שיתנו לנו לאהוב בשקט, היא אומרת לי ודמעות זולגות על לחייה, "זה כל מה שאני רוצה, שיתנו לנו לגדל את הילדים שלנו בריאים בנפשם ושמחים בחלקם, ילדים של אבא ואמא שאוהבים אותם ואחד את השניה אהבה חוצת צבעים ואזרחויות, אהבת פשוטה ואמיתית.
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
לחצו כאן לכתבות נוספות