"אני בת שלושים ושתיים" היא אומרת לי, "ועד היום לא הייתי מאוהבת אפילו פעם אחת. את יכולה לתאר לעצמך איך זה מרגיש לראות ולשמוע את כל החברים שלך מספרים בהתרגשות על אהבתם, כמה היא נדירה ומיוחדת ואיך הבטן שלהם מתהפכת כשהם מתאהבים ולך אין מושג על מה הם מדברים. שנים ארוכות הייתי משוכנעת שאני אשמה, שמשהו פשוט לא בסדר איתי, שאולי לא ניחנתי ברגש הזה ולעולם לא ארגיש אותו, אמא שלי אמרה שזה קשקוש מוחלט, שאני פשוט מפחדת ואם אפתח לאהבה ואתן לה הזדמנות לחלחל פנימה היא תמלא גם אותי בהרגשה המופלאה הזו. אבל אני האמנתי שאני פגומה, לא הצלחתי להבין איך קורה שאני נפגשת עם גברים ואפילו מנהלת מערכות יחסים במשך תקופות לא קצרות וכלום, אהבה או כל רגש חזק אחר שיגורם לי להתרגש עד השמיים, אין בי".
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
ואז זה קרה גם לי ולפני כמעט שנה השתנו חיי מהקצה אל הקצה.
ערב אחד יצאנו אני וחברות שלי לבר בתל אביב. שתינו, רקדנו, היה נהדר. באיזשהו שלב התיישב לידי בחור יפה תואר. כמובן שפזלתי אליו, כולנו פזלנו, אבל לאף אחת לא היה את האומץ לגשת אליו, בטח שלא לי, אבל לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים, אז שתיתי. לפעמים אלכוהול הוא לא יותר ממיץ אומץ ואחרי עוד ארבע כוסיות חריפות הסתובבתי אליו לשאול איזו שטות שהמצאתי, אבל לא חישבתי נכון את התנועות שלי או את רמת האלכוהול שזרמה בדם ושפכתי עליו את כל כוס הבירה שהזמין לעצמו דקה קודם.
זה לכד את תשומת ליבו במהירות מסחררת והוא הסתובב אלי זועף, אבל אז ראה את פרצוף העגבניה המבוהל שלי וחייך, "לא נורא", ניחם, "לא קרה כלום, כולה בירה". אמר והניח ידו על כתפי.
קצת קשה לתאר במילים את המשך הלילה שלנו, ומבלי להישמע קלישאתית ודביקה רק אומר לך שמצאתי את אהבת חיי. שהבטן שלי התהפכה. שהרגליים שלי ריחפו באוויר ולראשונה בחיי הרגשתי על מה כולם מדברים. באותו הלילה הבנתי מה זה להתאהב או לאהוב. שנה חלפה מאז שאני ומ' נפגשנו, ואני אוהבת אותו בדיוק כמו אז.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
את בטח חושבת שהסיפור הזה מושלם והוא באמת כמעט כזה, רק שמ' המדהים שפגשתי גר באחד הכפרים ליד טול כרם והוא ערבי מוסלמי.
לי זה לא שינה כלום, חונכתי בבית חילוני לחלוטין, בית תל אביבי קלאסי, אמא פסיכולוגית, אבא קבלן, למדתי בבית הספר הטוב ביותר ושירתתי בצבא. בת טובים כזו, משפחה שמקבלת הכל, או לפחות ככה מספרת לעצמה ולסביבה, "אנחנו נקבל אותך כמו שאת על כל בחירותיך" זמזמו באוזני כל החיים, רק שכחו להוסיף: "כל עוד לא תתאהבי בערבי".
אז ככה נראית השנה האחרונה של חיי, שנה של קצוות, כשהמציאות שלי נעה בין תחושה של אושר גדול, של אהבה והתרגשות ופרחים וכוכבים, לבין עצב גדול, כי המשפחה לא מניחה לי, לא משחררת, לא מקבלת, רק מדקלמת
ברקע שאני שוגה, שסופי יהיה רע, שאני עושה את טעות חיי ואם לא אקשיב להם כעת, הם לא יוכלו לעזור לי אחר כך.
אני מכירה כבר את כל הסיפורים, לא ויתרו לי על אף אחד מהם, את כל הזוועות והסופים האיומים, אבל מה לי ולזה? ממתי סיפור אהבה אחד דומה לשני, מה לנו ולוויכוחים פוליטיים, לכעסים ולאכזבות של עמים ושל דתות. אנחנו שני אנשים, לא נציגים של שלום או מלחמה, אנחנו שני אנשים שמצאו אהבה ורוצים בית משותף, רוצים לממש את החיים יחד, ערבים או יהודים, שני אנשים שאוהבים.
בחודש הבא נטע מתכוונת לעבור ולהתגורר עם מ' ומשפחתו בכפר שלו, את המשפחה שלה היא בנתיים לא תשוב לבקר כך אמרה, כי היא כועסת מדי. היא פצועה ופגועה על כך שלא קיבלו את בחירתה ואת אהבתה למרות שלימדו אותה שאהבה לילדים היא מוחלטת, נצחית וחפה מתנאים.
לחצו כאן לכתבות נוספות
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
