בחדשות הבטיחו סופה עם טורנדו, שלג שיערם בלפחות 80 מטר, ממותות שתהלכנה ברחובות, והפסקות חשמל שכמותן נראו רק לפני המצאת החשמל. אז הלכתי לסופר לקנות קצת במבה ובן אנד ג'ריס, ובעיני רוחי כבר תכננתי את סוף השבוע הירושלמי והמושלג הראשון שלי ושל סיגל, חברתי בחודשים האחרונים.
אספתי את סיגל מהעבודה ביום חמישי אחרי הצהריים, ונסענו אליי לדירה. בזמן שאנשים אחרים שקלו לעזוב את הארץ עד שהסופה תחלוף, אני וסיגל דווקא לא הפסקנו לדבר על כמה יהיה רומנטי כשבחוץ ירד שלג, ואנחנו נשב בבית ונביט בו מהחלון בזמן שנשמין מנחת.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
אבל השלג לא הגיע. היה קר. לא קר מספיק בשביל שירד שלג, אבל כן מספיק בשביל לטלטל את ספינת היחסים היחסית טרייה שלי ושל סיגל, כי סיגל חווה טמפרטורות בצורה שונה ממני. בעוד שאני הסתובבתי בבית בחולצה ומכנסיים קצרים כי החימום דלק, סיגל קפאה למוות, ביקשה שנעלה את הטמפרטורה של המזגן (שהייתה כבר על 28 מעלות), שנסובב ימינה את הכפתור של הרדיאטור (שהיה על האמצע כי כשהוא על מקסימום חום הוא מקצר), ושאני צריך לקנות מפזר חום כדי שיהיה משהו להתכרבל איתו מתחת לשמיכה שהוא לא אני.
עשיתי כבקשתה, המזגן התאמץ, הרדיאטור הפיל את החשמל, ורק את משימת הקנייה לא יכולתי לבצע. בחיי שאם הייתי יכול הייתי קונה גם שלושים מפזרי חום, אבל בגלל שהכבישים בירושלים התכסו קרח והיו חלקים אי אפשר היה לנסוע בהם. ומה יותר מחמם ממפזר חום? ריב.
יש בהיסטוריה הרבה תאריכים מפורסמים ששינו את העולם, אבל לא ציפיתי שהתאריך המשמעותי ביחסים שלי ושל סיגל יהיה היום שבו נאלצתי להסתובב עם תחתונים בבית מרוב שחם לי, בזמן שהיא עוד רגע הדליקה מדורה בסלון מרוב שהיה לה קר. אם הייתה לי סכין מספיק חדה במטבח הייתי מנסה לקלף מעצמי גם את העור, הכל כדי להשיל עוד שכבה, אבל אין לי סכין כזו, ובכל מקרה כל הכלים היו בכיור, והאופציה היחידה הייתה לנסות לקלף את עצמי עם מצקת.
אז רבנו. על זה שחם ועל זה שקר. על זה שאני אשם שהרדיאטור מקצר, על זה שהיא אשמה שתמיד קר לה, על זה שאני לא רגיש מספיק, על זה שקצת קשה להיות רגיש כשחם לי כאילו אני גר בשמש, ועל זה שאיך העזתי לקנות רק במבה וגלידה, ועוד בטעם שהיא לא אוהבת. מה אני אגיד לכם, את זה דני רופ לא חזה.
כבר הגיע שישי בערב ובחוץ ירד שלג סמיך, וגם אם שנינו חשבנו שסיגל תחזור קצת הביתה כדי ששנינו נוכל להירגע, נאלצנו להשלים עם העובדה שהכבישים סגורים ואף אחד לא הולך לשום מקום. "למה שלא תצא קצת לשלג אם כל-כך חם לך?" סיגל שאלה חצי בציניות, אבל לי זה היה נשמע כמו רעיון נפלא.
התלבשתי בהתאם ויצאתי לשלג, והחלטתי גם לנצל את ההזדמנות ולבנות לסיגל איש שלג בתור מתנת פיוס. לקחתי איתי גם מצלמה, למקרה שבחדשות צדקו ויגיעו ממותות. השלג היה מאוד אבקתי והכפפות שלי נרטבו אחרי כמה דקות, מה שהקשה עליי להשקיע באיש השלג וגרם לו יותר להיראות כמו סתם ערימה לבנה ואקראית. העיקר הכוונה, אז הנחתי עליו את כובע הגרב שלי, תקעתי לו ענפים בתור ידיים, צילמתי אותו בשביל סיגל והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
כשעליתי במדרגות הבניין שלי היה באוויר ריח טוב של בישולים, וקצת התבאסתי שכל מה שמחכה לי בבית זה במבה וחברה כועסת, אבל ככה שהתקרבתי יותר ויותר לדירה שלי, הבנתי שהריח מגיע דווקא מכיוונה.
יאמר לזכות סיגל שהיא באמת החברה המושלמת. היא מצאה במקרה במטבח שלי פסטה וכמה ירקות, והחליטה לבשל לשנינו ארוחת פיוס. פיוס, אגב, מחמם הרבה יותר מריב. הראיתי לה גם את התמונה של איש השלג שהכנתי לה, והיא מאוד שמחה והתרגשה. פתאום החום בבית פחות הפריעה לי, וסיגל הבינה שיש גבול לכמה אפשר לחמם את הבית, ופשוט לבשה בגדים יותר חמים.
אז אולי לא היה לנו את סוף השבוע הרומנטי שתכננתי שיהיה, ובסוף גם לא זכיתי ללטף ממותה, אבל כן למדתי משהו על כוחה של האהבה. סתם, אני לא רוצה להישמע כמו שלמה ארצי. מה שכן למדתי זה שריבים לפעמים עושים טוב לקשר. לא ריבים קיצוניים שאין מהם חזרה, אלא ריבים קטנים כאלה על טמפרטורה ובמבה ושלג. זה שווה רק בשביל הפיוס שמגיע בסוף.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
