הדבר האחרון שרציתי, לא רק באותו היום אלא בכלל, בשארית חיי על הפלנטה הזו, היה להיתקל בו שוב. הוא האקס הזה שלי, שאני לא יכולה להיזכר בו בלי להרגיש את הבטן מתהפכת מבפנים. האקס הזה שהצליח לנפץ לי את הלב כל כך חזק, שגם שנים אחרי, אני עדיין מוצאת את עצמי דורכת פה ושם ברסיסים של הלב השבור ההוא ולפעמים אפילו מדממת בגללם. האקס הזה שבגד בי, שיקר לי, השפיל אותי והכי גרוע, הוא האקס הזה שאהבתי יותר מכל האקסים האחרים שלי.
בארבע השנים שעברו מאז שנפרדנו וכשאני כותבת נפרדנו, אני מתכוונת כמובן ל"הצהרנו על שנאה עזה הדדית וניתקנו כל קשר לעולמי עד" הצלחתי איכשהו להתחמק מלהיתקל בו. אין לנו חברים משותפים היו פעם, אבל הם התפוגגו יחד איתו אל השכחה אנחנו לא עובדים באותו התחום ואפילו לא גרים באותה העיר, אז לשמחתי, האל הטוב חסך ממני היתקלויות מיותרות עם האיש הזה, שכל אזכור שלו מעביר בי צמרמורת של בחילה, גל עמוק של חרטה ועוד שפריץ קטן של שנאה עצמית.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
מה הוא כבר עשה לי, שיכול היה להיות כל כך נורא? אז ככה: זה התחיל בכך שהוא התאהב בי, החלאה. היינו חברים טובים, לרגע לא חשבתי על הידיד הקרח והמצחיק שלי כפוטנציאל רומנטי. ואז יום אחד הוא הגיע והתוודה שהוא מאוהב בי וזה היה כאילו מישהו הסיר סככה עבה שנפרסה מעל העיניים שלי לאורך כל הזמן, כאילו אני קתרין הייגל בקומדיה רומנטית מטופשת: הבחור הזה, השנון, הנבון, טוב הלב, הוא מאוהב בי. מה שחיפשתי היה מתחת לאף שלי כל הזמן. התאהבתי בו בחזרה ולמשך כמה שבועות היה מדהים. זו הפעם הראשונה שבה חוויתי התאהבות הדדית, כלומר לא כזו שבה אני מאוהבת באדם אחר, שמוצא אותי כשעשוע חביב להעביר איתו את הזמן. אז היה נפלא ומלא תשוקה ורגעים קטנים כאלה של להביט זה על זו ולצחקק ולא להאמין שאני חלק מהדבר הזה שקורה לנו.
אז זה הדבר הראשון שהוא עשה הוא נתן לי להרגיש מה זו אהבה, וזה היה כל כך טוב, ואז, במלוא אכזריותו, הוא פשוט לקח את זה ממני. יום אחד, הוא פשוט הפך מהאדם הכי קרוב, אינטימי ואוהב, לזר מנוכר שמרחף לי בבית ומתנהג כמו חומייני לכוד, מתחנן שאפתח לו את החלון כדי שיוכל לברוח. פתחתי לו ואמרתי לו, "עוף, אל תחזור". והוא עף ואכן לא חזר. יום, יומיים, שלושה. לא בכיתי התייפחתי. נפגעתי עד עמקי נשמתי. איך אפשר לאהוב מישהו ואז בבת אחת להפסיק? איך זה יכול להיות?
הוא חזר אחרי כמה ימים, ביקש שאתן לו עוד צ'אנס, וזה נמשך עוד כמה חודשים, במהלכם הוא בגד בי עם שתי נשים ושיקר במצח נחושה כשתפסתי אותו, פעם אחר פעם, מסתמס איתן. בסוף זה נגמר בפיצוץ ענק וככה הוא יצא מחיי. חתכתי אותו כמו שחותכים גידול. יכולתי להרגיש אותו מתפשט לי בדם ומרעיל אותי, אז עשיתי לו הסרה כירורגית. מהחיים ומהלב שלי. או ככה לפחות חשבתי.
פתאום השבוע, אחרי ארבע שנים שלא ראיתי אותו, אחרי שחסמתי אותו בפייסבוק כדי שלא אתפתה לחטט לו באלבומי התמונות ולבדוק מי היא בת המזל שבה הוא בוגד עכשיו, הוא פתאום חלף על פניי ברחוב לא רחוק מהבית שלי. ככה, כמו שהוא, זיכרון אנושי חי ומכאיב, פתאום פרץ לתוך הרדיוס שלי וניפץ איזו חומת זכוכית שהצלחתי לבנות סביבו. בשנייה אחת. חלפנו זה על פני זו. שנינו קפאנו לשנייה ושנינו החלטנו להמשיך הלאה. יכולתי להרגיש אותו מסתובב לאחור ומביט בי. שוב, כמו בסרט מזורגג של קתרין הייגל. התלבטתי לרגע אם להסתובב גם. בשבריר הרגע הזה רציתי שהוא יבוא אחריי ויגיד לי שהוא עדיין אוהב אותי, או שהוא מצטער על מה שעשה לי. רציתי גם באותה המידה שהוא יקלל אותי, כדי שאוכל לקבור אותו תחת מטח קללות משלי. רציתי שיקרה משהו, לשנייה אחת, רק לא שנהיה שני זרים ברחוב. רק לא שנעמיד פנים שלא אהבנו פעם. שהוא לא דוגר לי עמוק בתוך הלב כבר ארבע שנים ולא מרפה. אבל לא קרה כלום, המשכנו ללכת כמו שני זרים שחלפו זה על פני זו ברחוב. כי זה מה שאנחנו עכשיו, זרים.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
