"להכיר באמצעות האינטרנט ולנהל קשר וירטואלי עם מישהו שמוצא חן בעיניך, זו חוכמה קטנה מאד", מיכל אומרת לי, "אבל שיעלה על מטוס וימריא אל הלא נודע בשם התאהבות וירטואלית, נו, זה כבר הישג של ממש. בן הגיע מאוסטרליה כדי לפגוש אותי, כל הדרך עד לפלורנטין, מבלי לדעת מה צופן לו העתיד, מבלי להיות מסוגל ואפילו לנחש שכל חייו עומדים להשתנות ושהוא יעבור לחיות עם האישה הזו, מהמחשב".
הקשר ביניהם התחיל לפני שנתיים וחצי בערך, בפייסבוק. היא היתה פרודה טריה והוא גרוש, היכרויות באינטרנט נראו לה בתקופה ההיא מביכות ומיותרות, מה גם שנהנתה מהלבד החדש שפקד את חייה אחרי שבע שנות זוגיות. בן צד את עיניה ממש בטעות, כשתגובה שכתב לחבר משותף שלהם הצחיקה אותה והיא הגיבה בחיוך וכתבה איזה משפט שנון שהיא כבר לא זוכרת.
הוא ענה ושוב היא, ואז פנה אליה והציע חברות ומשם התחיל פטפוט שהפך לשיחות נפש ליליות ואז לשיחות טלפון ארוכות.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
שלושה חודשים בקושי ישנתי, היינו מדברים כל לילה, כל הלילה. אלוהים יודע מה היה לנו להגיד כל כך הרבה, שעות על גבי שעות היינו מספרים, מפטפטים זה לזו באוזן ולא מפסיקים עד שמישהו מאיתנו פשוט היה נרדם. הייתי מגיעה לעבודה טרוטת עיניים אבל מאושרת. אהבתי לחיות ככה, בציפייה, יושבת במשרד ומחכה בקוצר רוח שהיום יגמר כבר ואוכל לחזור הביתה ולהכרבל בכורסא עם כוס יין ולפטופ ואוזניות ולהקשיב לקולו העמוק של הגבר הזר-מוכר שלי בו אני מתאהבת. להיבלע לי בעולם הקטן והפרטי כל כך שיצרנו לעצמנו, עולם מנותק מזה החיצון, וכלום לא יכול היה לגעת בו או לחדור אליו. אהבתי את החיים ככה, היה בהם משהו מגן ומנחם. זוגיות מופלאה וחסינה מכל פגעי המציאות.
ואז הוא אמר באיזה לילה שהוא רוצה לבוא לישון איתי כי מוכרח להרגיש את האישה שהוא אוהב. אני נחנקתי מבלבול והחסרתי פעימה. מצד אחד לא היה משהו שרציתי יותר מלראות אותו, לגעת ולהריח את הריח שלו, ומצד השני פחדתי פחד מוות שכל הקסם יעלם, שהמציאות לא תרחם ותגלה לנו דברים שאנחנו לא רוצים לדעת, שהיא תחשוף את כל האמת. פחדתי שהמציאות תתגלה כאפורה וחיוורת אל מול הדמיון הצבעוני והמושלם שלי ואתאכזב, ומשם כבר לא תהיה דרך חזרה. אהבתי את שגרת חיינו המשותפים ולא הייתי מוכנה שכלום יהרוס את זה, בטח שלא מפגש.
ארבעה שבועות הצלחתי להתחמק למרות הפצרותיו, עד שיום אחד הודיע שקנה כרטיס ושישמח אם ביום שני בשעה 14:00 אחכה לו בשדה התעופה. גלגלתי עיניים ואמרתי בקול חנוק שאגיע.
באותו הבוקר התפתלתי מכאב בטן. הגוף שלי היה בחרדה והמחשבות שלי הפכו טורדניות, לא יכולתי להירגע מהרעיון שאתאכזב מבן, שהכל יגמר שם בשדה התעופה ויאבד לנצח,.שככה, בין רגע יבואו לקיצם חודשים של אהבה רחוקה ומרגשת.
עמדתי שם רועדת מהתרגשות ועצבים וחיכיתי, ואז מרחוק ראיתי אותו, צועד לעברי אצילי ובוטח וזיהיתי מתמונותיו את החיוך שובה הלב שלו. בן נעמד מולי ואני בקושי יכולתי להביט בו, הייתי כל כך נבוכה ומבולבלת. הוא עטף אותי בשתי ידיו הענקיות והצמיד אותי אליו, ניתק את רגליי מהרצפה ולחש לי באוזן - שלום אישה שלי, כמה אני שמח להכיר אותך.
התחלתי לבכות, אני לא יודעת למה, בגלל ההתרגשות או אולי בגלל המתח הזה שהתפרץ מתוכי כמו הר געש, כי ברגע שהייתי בתוכו, תלויה על כתפיו, נושמת את הריח, ידעתי שזה האיש שלי. ברגע אחד ניצבה מולי כל האמת, עירומה וחפה מפחד.
עברו שנתיים ואנחנו עוד פה. בן ואני התחתנו, ואנחנו חיים בדירה הקטנה בה הכרנו. בשנה הבאה נעבור להתגורר באוסטרליה ושם, לפחות בהתחלה, נגדל את הילד שלנו.
אני לא יודעת אם יש דבר כזה גורל או שהחיים מלאים בצירופי מקרים שחלקם פשוט מדויקים, אבל אני כן יודעת שסיפור אהבה כמו שיש לנו, הוא מדהים, וכל יום מחדש אני מודה לאלוהים, ובעיקר לבן שלא וויתר לי, שהכריח אותי לוותר על חרדת הפגישה ולתת הזדמנות לאהבה שנרקמה בינינו ולהפסיק לדחות את החיים האמיתיים כי אם זה היה תלוי בי אולי לעולם לא היינו נפגשים.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה