החברות הנשואות שלי מתחלקות לשניים: אלה שמספרות שידעו ש"זה זה" בשנייה הראשונה שבה פגשו את הבעל המיועד ואלה שאומרות שזה דווקא עובד בדיוק להיפך הן לא ידעו מיד, אבל הן התעקשו, יצאו לעוד דייט ועוד דייט ובסוף זה השתלם. כשאת שומעת את הסיפורים האלה במשך שנים, את מתחילה להאמין שככה זה יקרה: או שתדעי מיד שפגשת את בעלך, או שלא תדעי בכלל, אבל תכריחי את עצמך להמשיך לצאת עם מישהו שלא באמת מוצא חן בעינייך, לטובת הסיכוי הקטנטן הזה שאולי יידלק בתוכך ניצוץ של אהבה. יש לי חברה אחת, שיצאה עם בעלה לשמונה דייטים, במהלכם הייתה משוכנעת שזה לא יילך ביניהם. רק בדייט השמיני היא הבינה שכן. או כך לפחות היא טוענת.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
עד לפני כמה חודשים, בכלל לא בדקתי מול עצמי את התחושות האלה. אם וכאשר פגשתי בחור, פשוט הייתי הייתי עסוקה בלהיות ברגע. לא טרדתי את מנוחתי בשאלות בסגנון "זה הוא? זה לא הוא?", אלא בעיקר בשאלות כמו "כיף לי עכשיו?" ו"יהיה לי כיף כשאתעורר בבוקר ואבין מה עשיתי?". אלא שאני אנושית, ובתור שכזו, אני גם נוטה להזדקן וככל שהגיל נוקף, כך גם הבהלה. זה לא שאני נוגעת בעצמי תוך כדי מחשבות עונג על שמלה לבנה וחופה החתונה עצמה הרבה פחות מעניינת אותי אם להיות לגמרי כנה. אני פשוט לא רוצה להישאר לבד.
לכן, כל בחור פוטנציאלי מעורר אצלי סדרה ארוכה של תהיות ובעיקר, ניסיונות להבין אם יום אחד גם אני אהיה כמו החברות האלה שלי, ואספר שידעתי מהרגע הראשון שהנחתי עליו את העיניים, שהוא יהיה אבי ילדיי, או משהו בסגנון. זה פשוט נשמע לי ממש מגניב, לפגוש בחור ולדעת שהוא האחד שלך. רק שהאינטואיציה שלי די משובשת אחרי כל כך הרבה שנים של רווקות ודייטינג ואיכשהו יוצא שכל גבר שאני פוגשת, מעורר אצלי אוטומטית את הכפתור הזה. מספיק שהוא יהיה חמוד ושיהיה בינינו חיבור סביר ומיד קופצת אצלי בבטן ארנבת קטנה ומתחילה לכרסם: "רגע, זה הוא? הוא ה-אחד? אני חייבת לשאול עכשיו כדי שבעוד כמה שנים תוכלי לספר שהייתה לך תחושה כבר בהתחלה. אז זה הוא? זה לא הוא?".
מאוד קשה לצאת לדייטינג ככה, כשאת מרגישה שגורלו של הבחור נחרץ בשנייה הראשונה. או שזה זה, או שזה לא זה ואם זה לא זה, אז ביי, כי אני כבר בת 31 ואין לי זמן מיותר לבזבז על בחורים שלא נכנסים לחיי בליווי של מארש החתונה. ואז מתחילים לעלות לפני השטח הקולות האחרים, המתונים יותר: "רגע, תני לו זמן, אולי הוא דווקא כן נכון בשבילך? את לא יכולה לדעת". אלא שאני כן יודעת, יודעת בעיקר מה לא. אני משתדלת לא לשפוט בחורים מהר מדי, אבל זה כבר כמעט בלתי נמנע. מספיקה לי לפעמים שיחת טלפון שבמהלכה יתחוור לי שהבחור הזה הוא לא בשבילי, אפילו אם הוא חכם ומצחיק, האינטואיציה שלי אומרת לי "לא" חד משמעי. והנה עוד בעיה: עד היום היא אף פעם לא ממש אמרה לי "כן".
ולא, אני לא בררנית. אני לא מחפשת בחור מושלם. אני כן מחפשת חיבור מושלם, או לפחות חיבור מצוין ממש. זה אולי משהו שיכול ליהנות לאורך זמן, אבל כדי להישאר שם מספיק זמן, חייבת להיות לי תחושה פנימית שישתלם להשקיע את המאמץ הזה, וכך אני נמצאת בלופ אינסופי של תחושות בטן, שאלות ובחורים שלא מתאימים לי, או שאולי הם כן, רק שלא נשארתי שם מספיק זמן כדי לברר. בקיצור, כדאי מאוד שכשבעלי ייכנס לחיי, אני אדע ברגע הראשון. או שלפחות הוא יידע, ויאמר לי את זה בעצמו.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת