לפגישה עם אור אני מגיעה ברגשות מעורבים- מצד אחד הסיפור שלה מרגש אותי ומעורר בי צמרמורת,
פורט על כל מיתרי התום והרומנטיקה החלודים שלי. אני פשוט לא יכולה שלא לשמוח עבורה ולהעריך אותה על כך ששמעה ללב. אבל מהצד השני ומאותן הסיבות בדיוק, הסיפור שלה מעורר בי תחושת כעס וסלידה ואולי גם קצת קנאה.
לפני שבוע הגיע לתיבת הדואר שלי מייל ובו נכתב כך:
"שחר שלום, שמי אור, גרושה ואמא לילדה משגעת בת חמש. אחרי עשר שנות נישואים הבנתי שאני חיה עם הגבר הלא נכון, שלא הוא האיש איתו אני רוצה להזדקן. הרגשתי שמישהו אחר שבה את ליבי. עד כאן, הסיפור הרגיל", כתבה והוסיפה סמיילי קורץ, "רק שהגבר הזה שליבי יצא לקראתו, הוא לא אחר משי, אחיו למחצה של בעלי".
בלעתי רוק וזזתי באי נוחות בכסאי ואחרי פחות מעשרים וארבע שעות כבר ניצבתי בפתח בייתה.
דירה קטנה ומוארת בת שניים וחצי חדרים ובה חיים ביתה, לוסי הכלבה שלהן ושי, שבשם האהבה אליו עזבה את הבית.
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
"לפני עשר שנים הכרתי את בועז (שם בדוי) שעד לפני שנתיים הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי היחידה והבלתי מעורערת, שכלום לא יפריד בינינו, שאנחנו לנצח. חמש שנים אחרי נולדה לנו ילדה ושנינו פשוט מכורים אליה. חיינו חיים טובים יחד, מספקים, חשבתי שאצלי הכל בסדר, שהאהבה שלי טובה ויציבה רגועה כזו, ושלא חסר לי דבר ולמען האמת באמת כלום לא חסר לי, ככה לפחות חשבתי, עד ששי הגיע לחיות בארץ וערב אחד, בלי שום התראה מוקדמת, נחת אצלנו בסלון והלב שלי התפקע.
זה נשמע ילדותי אני יודעת, כי דברים כאלה לא קורים לאנשים מבוגרים, או לפחות לא אמורים לקרות, כי אנשים מבוגרים צריכים שתהיה להם הבנה רחבה והסתכלות כוללת על המצב, צריכים להיות בעלי מוסר ומצפון, לחשוב קודם כל על האחר ולשאת באחריות, כפי שהסבירו ויעצו לי בלי סוף אנשים, אחרי מה שקרה. אנשים מבוגרים לא אמורים להקשיב לכל דפיקה של לב ובטח שלא לפרק בגללה בית, הפצירו כולם, אבל זו לא היתה דפיקה של לב, זו היתה מערבולת רגשות שלא מצאתי שום דרך להשקיט ותאמיני לי שניסיתי, ובמקום מצאתי עצמי נסחפת בתוכה ורק מקווה שתפלוט אותי לחוף מבטחים".
"שי היה מגיע כמעט כל ערב, לדבר, להתעדכן. בדיעבד אני יודעת שהיה בא כדי להיות קרוב אלי, הייתי נבוכה כשהיה מגיע, הגוף שלי התנהג את מה שהפה לא העיז לומר, את מה שהלב שלי הרגיש אבל לא עיכל כי פחד, אני הלכתי והתאהבתי בשי.
ימים שלמים הסתובבתי כמו סהרורית, הכל התבלבל לי, כל המוכר, הוודאי והבטוח הפך לספק.
מצאתי את עצמי מתעסקת בשאלות שמעולם לא נתתי עליהם את הדעת, אם באמת טוב לי, למה גבר אחר מרגש אותי כל כך והשאלה הקשה והמפחידה מכולן- מה לעזאזל אני עושה?! הוא אח של בעלי !
אז החלטתי לא לעשות כלום ופשוט לחכות שהחיידק הזה, כמו שקראתי לזה, יעבור ממני וישכח, אבל הוא לא עבר, רק הלך והתעצם בתוכי עד שהפך ליישות נפרדת שהשתלטה על כולי ולא יכולתי להתכחש לה.
אני זוכרת את הערב ההוא, כששי בא מוקדם יותר ובעלי לא היה בבית. פתחתי לו את הדלת והסמקתי, ישבנו יחד ושתקנו ואז הוא שאל אם זה בסדר לספר לי משהו שהוא לא בטוח שהוא צריך. עניתי שבטח. "את מרגשת אותי" הוא אמר לי, "בגללך אני בא ואני מרגיש אבוד כי אני לא יודע מה לעשות עם זה". הוא מיד גמגם איזו התנצלות, הניח את כוס הקפה שלו ונמלט מהבית.
ישבתי המומה, ידעתי שהוא לא אדיש לקיומי, אבל זה? את זה לא יכולתי אפילו לדמיין, הייתי המומה ומאושרת, הרגעים האלה, אחרי שברח, היו הדבר הכי מרגש שקרה לי.
לא אלאה אותך בכל פרט ופרט באופרת הסבון של חיי, רק אומר לך שמשם הדברים לא ממש התגלגלו בקלות, שלא לומר נסחבו בכבדות ובקושי. עכשיו את רואה אותי כאן, בבית המשותף שלנו, אחרי הדרמה והסערות, עכשיו החיים מתחילים להיות שקטים ולקבל צורה, אבל המחיר היה גדול. הגרוש שלי לא מדבר איתי וכנראה שלא ידבר לעולם, גם עם שי הוא לא מדבר. ההורים כעסו אבל הבינו, או לפחות מעמידים פנים שמבינים, אולי כי לא רצו לבחור בין ילדים, אבל שי מתגעגע לאחיו ומרגיש אשם, לפעמים גם אני.
כשאני מתמלאה ברגשות אשם אני בדרך כלל כותבת, אולי יום אחד גם אמסור לו את כל המכתבים שלי. היא ניגשת למגירת שבשידה שולפת מכתב מקופל ומתחילה לקרוא,
"ר' תמיד אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת, תמיד שמרתי עליך ולנצח אשמור, גם אם מרחוק. אני רוצה לבקש ממך סליחה שממני היית צריך להישמר, שפגעתי בך, שהרסתי לך את הבית שאהבת. אני מבקשת סליחה שהתאהבתי בו, סליחה שמימשתי את הרגש הזה, סליחה שגם אתה משלם את המחיר מבלי שבחרת. ובכל זאת מאמינה שבדיוק כמוני, היית בוחר באהבה".
"הסיפור שלך יפה", אני אומרת לה ומנגבת שתי דמעות שזלגו על לחיי. "יפה ואכזרי". אני מנסה לא להישמע שופטת. "אני לא יודעת איך עשית דבר כזה, אני לא יודעת מה אני הייתי עושה ומה עדיף, להיות אמיצה ואמיתית, או פחדנית שמדחיקה כדי לשכוח, כדי לשמור על אהוביה מפניה".
אור מחייכת, קמה ומנשקת אותי, "בחרתי באהבה" היא אומרת, " וזה ערך ששווה לחיות עבורו".
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם