כשרק התחיל מבצע "צוק איתן" ואיום הטילים על ת"א נראה הגיוני כמו העפלה של נבחרת ישראל למונדיאל, עדיין לא יכולתי שלא לחשוב על מה יקרה אם חס וחלילה בבוא העת, כשתישמע אזעקה, איאלץ להצטופף עם השכנים שלי באותו המקלט, ורחמנא ליצלן, להכיר אותם. יכולתי להפליג עם המחשבה הזו רחוק, אבל אז החמאס החליט שהגיע הזמן שדיירי הבניין יתוודעו האחד לשני, ונשמעה אזעקה.
אני מודה, כשהתחילה האזעקה העדפתי שיפגע בי טיל, רק לא לפגוש את אותה אסופת זרים אקראיים, שהדבר היחיד המשותף לנו הוא דמי ועד הבית שאנחנו נאלצים לשלם מדי חודש. מצד שני, מה מצדיק יותר את דמי ועד הבית שלי מאשר שימוש במקלט? מצד שלישי, נזכרתי שבדיוק לפני כמה ימים עברו לגור בקומה מעליי סטודנטיות זרות שהגיעו לארץ כחלק מתוכנית לחילופי סטודנטים. מצד רביעי, יאללה, אני יורד למקלט לפגוש אותן.
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם
לאלוהים יש חוש הומור קצת מוזר, אני מודה, כי במקום ששתי הסטודנטיות תהיינה לבושות במגבת ושאר השכנים בלבוש מלא, נאלצתי להביט בשכן הזקן שלי כשרק מגבת קטנה לגופו, בזמן שהאמריקאיות הנחמדות היו לבושות שתיהן לגמרי. הן אפילו לבשו חזייה. קודם הטילים, ועכשיו זה. זה כנראה לא היום שלי.
וככה עמדנו שם במקלט, אני, שלושה זקנים, זוג צעיר עם תינוקת ושתי הסטודנטיות עם המבטא הניו-יורקי שלהן. הדקות עברו, המקלט כבר התפנה, ומשום מה נשארנו בו רק אני והאמריקאיות. כבר דמיינתי איך אנחנו מרימים שם במקלט מסיבת קולג', עם משפך בירה ענק וערימות של במבה, אבל השקט המחריד שהיה שם ממש הפריע לי, אז החלטתי לפתוח איתן בשיחה קלה.
מסתבר שהן בכלל לא סטודנטיות (למה שהן יגיעו לארץ ללמוד בדיוק כששנת הלימודים נגמרה?), אלא שהן אחיות שסתם באו לחופשת הקיץ לארץ, שהדירה שייכת לאבא שלהן ושהמבטא שלהן לא ניו-יורקי אלא אוסטרלי. כן, אני עד כדי כך דביל שלא יודע לזהות מבטאים. זה באמת היה משנה לי, אם שניה מאוחר יותר אחת מהן לא הייתה שואלת אם בא לי שהיא תעלה אליי לשתות משהו. אז אולי אני לא יודע להבדיל בין מבטאים שונים, אבל מישהי אוסטרלית הרגע הזמינה את עצמה אליי הביתה. הו כן!
עלינו אליי הביתה והיא עדיין קצת הייתה מפוחדת מהאזעקה, וניסיתי לדבר איתה על דברים שיסיחו את דעתה מזה. האמת שגם אני פחדתי, כמעט חרבנתי על עצמי במכנסיים, אבל לא רציתי שהיא תראה את זה והשתדלתי להתנהג כרגיל. היא סיפרה לי שהיא ממש אוהבת את הארץ ושזו הפעם הרביעית שלה כאן, ושהיא ממש אוהבת את הגבר הישראלי. "אני גבר ישראלי", חשבתי לעצמי בראש, והמשכתי להקשיב לה. היא המשיכה לדבר ואמרה שבכל פעם שהיא מגיעה לישראל היא מקווה לפגוש את גבר חלומותיה, ושאין לה ספק שבעלה יהיה ישראלי. "היה לי פעם יזיז מהארץ, אבל זה נגמר" היא אמרה בעברית די רהוטה וחיוך מבוייש, ואני לא הבנתי למה עד עכשיו דיברנו באנגלית, ולמה היא הולכת סחור סחור ולא מבקשת לראות את הסדינים של המיטה שלי.
רציתי להגיד לה שאני פנוי לקשר, שאני גבר ישראלי כמו שהיא מחפשת ושגם לי פעם הייתה ידידה אוסטרלית (שקר גס), אבל אז היא התעקשה להמשיך עם הסיפור שלה. "ובפעם האחרונה שהייתי בארץ הכרתי את גל, ועכשיו אנחנו מאורסים. אבל יש לי חברה שמכירה אותך ומעוניינת בך. היית רוצה להכיר אותה?".
באותו רגע הרגשתי מושפל וכועס. למה היא הייתה צריכה לשחק את המשחק של לעלות אליי הביתה ולפאר את הגבר הישראלי, רק כדי לספר לי שזו חברה שלה שמעוניינת בי? מה אני, סחורה? סוג ב'? מצד שני, חברה שלה אוסטרלית כמוה, ולפי הפייסבוק שלה היא נראית ממש טוב, אז הסכמתי.
אני והחברה כבר קבענו לדייט ואמרנו שיהיה כיף להיפגש, אבל אז הייתה עוד אזעקה והיא החליטה לחזור לאוסטרליה ולהשאיר אותי פה לבד. החמאס נתן והחמאס לקח, זו המציאות שאיתה תושבי ישראל נאלצים להתמודד בשבועיים האחרונים. יירוט לא מוצלח שלי הפעם, אבל אין לדעת מה יקרה במלחמה הבאה.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר
