הסטטיסטיקה מראה כי קרוב ל- 20 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת יסבלו מדיכאון או חרדה בחייהם. הפרעות דיכאון וחרדה נפוצות בייחוד בעולם המערבי ונחשבות בגדר "מגפה" של ממש. החיים בצל הדיכאון אינם פשוטים, מדובר בנטייה שמשתלטת על נפש האדם ומחריבה את עולמו הפנימי בד בבד עם עולמו החיצוני. תחושת ריקנות, איבוד משמעות, חוסר באנרגיה, מחשבות טורדניות, תחושת אשמה, תוקפנות, עצבות והפרעות בשינה כל אלו הן רק חלק מהסימפטומים הלא נעימים הכרוכים בהפרעה.
אחת הבעיות העיקריות עם הפרעות נפש ועם דיכאון וחרדה בפרט היא העובדה שמשהו שגורם כל כך הרבה סבל אינו תמיד נראה כלפי חוץ. כשמישהו סובל ממחלה קשה או מנכות מסוימת הוא עשוי לשכב במיטה, להיות בבית חולים, להראות אי אלו סימנים פיזיים שהוא חולה. כשמדובר בדיכאון קל-בינוני בהרבה מקרים הוא סמוי ואין לו ביטויים חיצוניים בולטים כך שלמעשה אנשים רבים חיים "חיים כפולים", מצד אחד התפקוד שלהם נחשב יחסית בסדר, הם הולכים לעבודה, מצליחים לבצע משימות פשוטות כגון לאכול או לבדוק מיילים. מצד שני מבפנים הם חלולים, מבוהלים ועצובים ואת זה רק הם יודעים ומרגישים. דיכאון קליני מחרב כל פיסה טובה של אושר, מערער את הנפש מחסל את הביטחון העצמי והאמונה וזורע פסימיות בכל תחום חיים, לכן אין זה מפתיע כי אנשים הסובלים מדיכאון פעמים רבות מתקשים ביצירה או שמירה על זוגיות.
איך בכל זאת ניתן לקיים זוגיות בריאה כשמתמודדים עם דיכאון? האם זה בכלל אפשרי? התשובה היא כן, אך יש קאטץ'. זה דורש קצת יותר עבודה. כולנו ראויים לאהבה, כולנו זקוקים לאהבה בכדי לחיות. לאף אחד לא מגיע גזר דין של בדידות, לא משנה ממה הוא סובל. אז איך עושים זאת?
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
שלב ראשון - מודעות ואחריות: כשאדם חולה במשהו, נפשי או פיזי יש לו את האפשרות "להיבלע" בתוך הגדרת המחלה או לבחור להסתכל עליה מבחוץ ולהבין שהיא לא מגדירה אותו היא רק חלק ממנו. כך למשל, אם יש לי 'הפרעת נפש' זה לא הופך אותי ל'מופרעת'. הניתוק הסמנטי וההבדלה בין "אני מתמודדת עם דיכאון" לבין "אני דיכאונית" היא הכרחית. ברגע שאדם מבין שהוא אינו המחלה, המחלה היא לא האישיות שלו, המחלה היא לא האופי והנשמה הפנימית שלו (אמנם היא משפיעה עליו אך הוא לא היא), ולכן הוא ראוי לאהבה בדיוק כמו כל אחד אחר.
ההתבוננות הזו מזווית טיפה שונה עוזרת להסתכל על עצמנו באור חיובי יותר, מבלי להכניס את עצמנו לתבנית של "חולה נפש". כשאנחנו מסתכלים על עצמנו בצורה חיובית גם הסביבה מסתכלת עלינו ככה ולומדת לקבל אותנו כפי שאנחנו. בשביל להרחיק את עצמנו מההגדרה עלינו לקחת אחריות על מצבנו. כשאנחנו סובלים, מאוד מפתה לרחם על עצמינו ולהישאר בתבנית ה"מסכנות" כתירוץ לכל מה שלא עובד עבורנו בחיים. כאן נכנסת העבודה הקשה, היציאה מהקורבנות ולקיחת האחריות. נכון, יש למתמודדים עם דיכאון מגבלות מסוימות, אך עדיין אין זה אומר שהם מסכנים או חסרי יכולת. הצורה שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו קובעת את איך שאחרים יתסכלו עלינו ואם אני מסתכלת על עצמי כפגומה ומרחמת על עצמי, כמה מושכת אני אהיה עבור בני זוג פוטנציאלים? לקחת אחריות זה גם לעשות את המקסימום בכדי ללמוד לחיות עם המגבלה כדי שהיא (באופן פרדוקסלי שכזה) תפריע לחיינו כמה שפחות. אם זה תרופות, טיפול, אימון, הדרכה, קריאת ספרים, צפייה בסרטים או כל דבר שמאפשר למידה והתפתחות.
שלב שני - לצאת מהארון: בהמשך ישיר לשלב הראשון אחרי שלקחנו אחריות על מצבנו, למדנו אותו והצלחנו להרחיק את עצמנו מההגדרה של "חולה נפש", קורה משהו מרגש מאוד, האהבה העצמית שלנו מתעצמת, שכן ההתייחסות אל עצמנו השתנתה וכעת אנחנו לא שונים משאר בני האדם אנחנו בסך הכל בני אדם עם נטייה מסוימת בדיוק כמו אנשים בעלי נטייה ללחץ דם גבוה, חולי צליאק או אלרגיה לאגוזים. מתוך ההתעצמות הזו אנו יכולים להרגיש נוח יותר לספר על מגבלה איתה אנו מתמודדים והיא אינה אות קלון שמתנוססת על מצחנו. אנו מסוגלים לסגל לעצמנו את האמונה הטובה כי מי שיהיה איתי צריך להכיר ולאהוב אותי על כל צבעיי ואין מה להתבייש. שלא תטעו, אין הכוונה להפציץ את הדייט שלנו בפגישה ראשונה במשפט כגון: "אני גרה ברמת גן, עורכת דין ואני דיכאונית שלא יוצאת מהבית". אלא הכוונה היא לא להסתיר או לפחד מתגובת האחר, לשתף בזמן המתאים כאשר הקשר כבר נבנה, את האדם הנכון ולהציג את התמונה בצורה המלאה.
שלב שלישי - בחירות נכונות: כשהביטחון העצמי והאהבה העצמית שלנו עולים אנחנו מושכים אל חיינו אנשים מסוג דומה ואלו הם בדיוק סוג האנשים שאנו רוצים להיות איתם בזוגיות. כדי ליצור קשר בריא הדדי וטוב אנו צריכים להיות עם בני זוג שמסוגלים להכיל אותנו. כשמתמודדת עם דיכאון באה לבחור בן זוג לא הייתי ממליצה לה לבחור בן זוג המתמודד עם הפרעה דומה שכן, מצד אחד בן אדם שחווה את אותם קשיים יהיה חבר טוב ובאמת יבין מה היא עוברת מצד שני, ייתכן ויהיה קשה לבני הזוג להכיל אחד את השני ולגרום לקשר לתפקד כאשר השניים דומים במגבלות שלהם.
מה כן הכרחי שיהיה בבני זוגנו? בני הזוג שנבחר לעצמנו צריכים להיות מוכנים ללמוד. ללמוד איך זה מרגיש לחיות עם דיכאון או איך זה מרגיש לחיות עם מגבלה זו או אחרת. אין זה אומר שהם יבינו את המצב עד תומו אבל הם צריכים לרצות להבין. שנית, הם צריכים לקבל זאת, לא להיבהל אם יש ימים קשים, לא להיבהל אם בני הזוג לוקחים טיפול תרופתי לא להיבהל מהתנהגויות שאולי נראות לא שגרתיות (לבהות בקיר בלי לזוז במשך שעה זה שיגרתי או לא?). שלישית, מומלץ שיהיו שותפים פעילים בניהול הדיכאון וזה אומר לדעת איזה סוג טיפול ניתן ואפילו ללוות ולתמוך בשלבי הטיפול השונים מתוך החברות והשותפות שמתקיימת בזוגיות. ההמלצה שלי למתמודדים עם דיכאון או כל קושי נפשי היא על בני זוג יציבים, פתוחים, לא שופטים, מכילים, רגישים, סבלנים, אופטימיים, חזקים נפשית ובעלי תכונות משלימות לתכונות שלהם, אנשים שמסוגלים לתמוך בכם אך לא רואים בכם כחולים, אנשים שניתן לסמוך עליהם ולא ינצלו לרעה או ישתמשו בחולשותיכם נגדכם.
אז איפה מוצאים כאלה אתם שואלים? זה מה שיפה. כשאתם כאלה, כשאתם לא מתביישים במה שאתם, כשאתם אוהבים את עצמכם על אף ואולי בזכות הקושי, הנטיות, הבעיות, המגבלות וכו' אז האנשים האלה מוצאים אתכם ונמשכים אליכם. הם ימצאו אתכם מעניינים, לא שיגרתים, בולטים ומקסימים. הם ימשכו אל השוני שבכם ואתם אל היציבות שלהם וביחד מתוך חברות ושותפות תצליחו לקיים מערכת יחסים נפלאה. אני רואה את זה קורה אצל לקוחות שלי וזה משמח אותי מאוד. ניתן, אפשר וכדאי ללמוד איך ליצור זוגיות בריאה גם אם מתמודדים עם דיכאון או כל מגבלה אחרת, לא מגיע לכם פחות, מגיע לכם פשוט משהו יותר מדויק. אל תוותרו על אהבה.
ליגד גרנית פורת מדריכת חיים מלווה מתמודדים עם דיכאון וחרדה ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם