בקרוב אצלך: אלרגיה לימי האהבה

שירה בר שונאת את הוולנטיינז דיי. ולא, זה לא רק בגלל שהיא רווקה, לבד ואין לה עם מי להתנשק ביום הכי קיטשי בשנה

שירה בר
10/02/2014

ה-14 בפברואר 2005. וולנטיינז. אני בת 22. שלושה חודשים קודם לכן עברתי לגור בניו יורק. שלושה שבועות קודם לכן, הכרתי בניו יורק בחור ישראלי. יומיים קודם לכן נפרדתי ממנו, אחרי שגיליתי שמדובר בפסיכופת אובססיבי ושתלטן. זה יום קר, גשום אם אני זוכרת נכון, ואני פוסעת על רחוב 42 במטרה לא ברורה (הסטטיסטיקה מצביעה על שופינג). כל חלונות הראווה מקושטים בלבבות אדומים. צלילי של שירי אהבה נוטפי קיטש מגיחים מכל פינה. גברים ונשים חולפים על פניי כשהם חמושים בזרי פרחים, בלונים אדומים וקופסאות שוקולד. אני חושבת לעצמי, "או שהמון אנשים פישלו אתמול בערב, או שזה חג האהבה".

אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב

עוד בוואלה!

הטיפים שיעזרו לכם לצלוח את הוצאות הקיץ בשלום

בשיתוף כאל
חלונות הראווה מכריזים אהבה. צילום: אילוסטרציה(צילום: ShutterStock)

זה היה חג האהבה. לא שלנו, שלהם. זה שחוגגים גם אצלנו, כי למה להסתפק ביום אהבה אחד בשנה, אם אפשר לקבל שניים? ובארה"ב לוקחים את הוולנטיינז שלהם מאוד ברצינות, כי ככה הם עושים עם כל חג – מתאבדים עליו עם פצצות של לבבות אדומים וקונפטי. הם לוקחים אותו כל כך ברצינות, שאי אפשר היה לחמוק ממנו. ואני זוכרת שמאוד ניסיתי, כי הרגשתי שבור ענק נפער בתוכי – בור שריכז לתוכו שלושה חודשים בעיר זרה, בארץ זרה, בבדידות איומה ובחוויה רומנטית שמתאימה יותר לסרט אימה מאשר לקומדיה רומנטית. הרגשתי רע, ולא רציתי לטבוע בצונאמי הלבבות והרומנטיקה המאולצת הזו, אבל לא היה לאן.

אני חושבת שזה היה אז, כשלקיתי באלרגיה הקשה שמלווה אותי עד היום: אלרגיה לימי אהבה. אני כנראה קלישאה של רווקה, או סתם בחורה ששונאת שאומרים לה מתי לאהוב. ובכלל, הילולת הזוגיות הדביקה הזו – לפעמים נדמה לי שמי שהגה אותה עשה את זה רק כדי לגרום לכל הרווקים והרווקות להרגיש ממש רע עם עצמם. כנראה שלא הייתה לו אמא פולניה בארוחות שישי, אז הוא לא חשב שהם סובלים מספיק.

אי אפשר לחמוק מהיום הזה. צילום: אילוסטרציה(צילום: ShutterStock)

כמו בסילבסטר, גם בוולנטיינז אני תמיד לבד. קטע כזה שקורה, כשאת ברוב הזמן לבד. אני כבר כל כך רגילה להיות לבד בימי האהבה האלה ולהתעלם מקיומם (בארץ זה מעט יותר אפשרי. צריך רק לאטום את כל החלונות, להשבית את המחשב, לשים ידיים על האוזניים, לעצום עיניים ולזמזם לעצמך שירי לכת), שלפעמים אני אפילו לא שמה לב שהם הגיעו וחלפו. אולי רק לשבריר שנייה בסוף היום, ואז עוד תזכורת צובטת לכך שאף אחד לא אהב אותי ביום באהבה. ונחמה בכך שגם מחר אף אחד לא יאהב אותי.

אף אחד לא אוהב אותי. צילום: אילוסטרציה(צילום: ShutterStock)

אבל אני לא שונאת את וולנטיינז רק בגלל שאני רווקה. אני שונאת את וולנטיינז כי מי בכלל החליט שאנחנו צריכים ימי אהבה מיוחדים? הרי המין האנושי חוגג את האהבה שלו כל השנה. אהבה היא מושג מקודש, מניע הרים וגבעות. הדבר הזה שרובנו חותרים אליו ומקריבים עבורו וחולמים עליו. למה צריך לחגוג אותו גם ביום ספציפי בשנה?

אני אגיד לכם למה: כדי לסמן את נתיבי הנורמה. כמו שמסמנים מעברי חצייה ופסי הפרדה בכבישים. והנורמה אומרת שחייבת להיות לך זוגיות, אחרת משהו לא בסדר איתך. ולמקרה שפספסת, הנה יום מיוחד שבו העולם מאיר זרקור, לא על האהבה שסביבך, אלא על הלבד שלך.

אבל זה בסדר, חגגו לכם את הוולנטיינז הטיפשי שלכם. האביסו את עצמכם בשוקולדים ופרחים, השמיעו שירי שלמה ארצי עם נרות בוערים של "איקאה". אני רק מבטיחה דבר אחד: כשתהיה לי אהבה, ביום מן הימים, אני לא אצטרך יום מיוחד כדי להזכיר לעצמי את קיומה.

אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר

אילוסטרציה. ShutterStock
לא צריך יום מיוחד כדי להיזכר באהבה. צילום: אילוסטרציה(צילום: ShutterStock)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully