סלחו לי על הקלישאה, אבל עד שהגעתי לגיל 30 באמת לא הבנתי את העניין הזה עם השעון הביולוגי. אף פעם לא סבלתי משום דחף להביא ילדים, לא שמעתי את הביציות שלי שרות או הרגשתי את השחלות שלי רוטטות או כל אנאלוגיה אחרת שנשים משתמשות בה כדי לרמוז בעדינות לבן הזוג שלהן שהן רוצות סיבה טובה לעשות אלבום היריון.
אני מחבבת ילדים, אבל רק בגלל שזה לא סוציאלי לא-לחבב אותם. אם היה לי אומץ להיות נאמנה לעצמי, הייתי מודה כבר מזמן שהם יצורים די מתישים. מעצבנים. מנוזלים. נודניקים. וכן הלאה. ובמיוחד היום, כשהאימהות שלהן מתעקשות לתעד כל פליטה וכל חיתול מלוכלך ולשלוח את התמונות בתפוצת נאט"ו. ומעבר לזה שהם מתישים, הם גוזלים לי את כל החברות, שנופלות שדודות בזו אחר זו ומתפוגגות לעולם
האימהות, אז למה לי לאהוב אותם?
אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה שיש לאנשים להביא ילדים. כאילו, ברור שהחיים האלה די דפוקים ושצריך למלא אותם במשהו, אז אם לא לחזור בתשובה ולראות את האור, לפחות לעשות ילדים, בשביל - כמו שאמר לי אחי הגדול ואב לילד בן 5 רעשן במיוחד "שפעם בכמה זמן הם יסתכלו עליך ויגידו לך 'אני אוהב אותך'".
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
היום אני מבינה קצת יותר. כי משהו קורה לך אחרי גיל 30. וזה לא הגוף המתבלה שלך או הרחם שלך שמתחיל לדבר, זו התחושה שלכולן יש משהו שלך אין. עד לא מזמן זה היה זוגיות, עכשיו זה זוגיות וילדים. אם אני מתעלמת מכל הפריקיות שהתחתנו מיד אחרי הצבא או לפני גיל 25 והיום כבר תיכף שולחות את הילדים לצבא, החברה הראשונה שלי שהפכה לאמא עשתה את זה לפני שנה וחצי. בהתחלה זה היה דווקא מאוד מרגש. חברת ילדות מאוד קרובה, מביאה לעולם גוש שמנמן וחייכן. בתור הדודה שלו את מאוד מתלהבת ומרעיפה עליו הר של בגדי תינוקות מתוקים.
אבל אז הגיע גל, ותוך שנה, חמש חברות נוספות שלי הפכו לאמהות. את מתרגשת בשביל זו ובשביל ההיא, ומהר מאוד נמאס לך וכל התינוקות נראים לך אותו הדבר. ולא רק התינוקות, גם החברות שלך, שהפכו מנשים קלילות וכיפיות לשקי עייפות וקיטורים. מילא שהן כבר לא מתקשרות אלייך או מסמסות לך, הן גם לא עונות כשאת מתקשרת. ואם אירע נס והצלחתן להיפגש, זה תמיד עם התינוק. ותמיד שיחות סביב התינוק. כמה זה קשה וכמה זה מתיש, כמה אי אפשר לישון ואי אפשר להפסיק לדאוג ובתור רווקה, שתינוק נראה כמו מטאור זר שמרחף איפשהו בחלל העתיד עם סיכוי התרסקות סבירים את מפתחת שנאה אליהן ואל התינוק שלהן ומצד שני, קנאה עזה ורצון בלתי נלאה להיות במקומן.
אני מניחה שאין לזה הסבר רציונלי, חוץ מאותו שעון ביולוגי מדובר. או שאני פשוט רוצה להרגיש נורמלית וכמו כולן ולמרות שהדבר הזה תינוק מאוד מפחיד אותי ומרגיש לי כמו משהו שהורס לחלוטין את החיים, בא לי שיהיה לי כזה. אם לא בשביל תחושת הנשיות השלמה והאהבה האינסופית, אז לפחות כדי שאוכל לנקום בכל החברות שלי ולהפגיז להן את הוואטסאפ עם תמונות.
מה לעשות שרוב הסיכויים הם שזה לא יקרה לי בקרוב. קודם אני צריכה למצוא אבא, וגם האבא הזה כשלעצמו מרגיש לי לפעמים כמו משהו שלעולם לא יקרה לי. ונניח ואמצא זוגיות, יידרשו כמה שנים עד שנתחתן ועד שנביא ילדים. ובקיצור, אני אהיה הדבר הזה שתמיד חששתי להיות ולא האמנתי שאהיה אמא זקנה. אם בכלל אהיה אמא.
הפסיכולוגית שלי אומרת שאם אני רוצה ילדים, ובעל, אני צריכה להתחיל לפעול בנושא. למשל, לצאת לדייטים יותר. או לפחות לחפש מישהו. אבל לאחרונה לא באמת מתחשק לי לעשות שום דבר כזה. כל הצרחות האלה של השחלות והביציות, הן נורא מעייפות.
אלפי רווקים ורווקות מחפשים אהבה בדיוק כמוך ,כנסו להכיר
