ידידה שלו כתבה שהוא מחפש קשר רציני. בדיוק חזר לארץ אחרי כמה שנים במדינה דרום אמריקאית אקזוטית והחליט שזה הזמן, ממרומי גיל 38, למצוא לעצמו כלה יהודית כשרה בארץ הקודש. או משהו כזה.
היא סיפרה לי עליו שהוא נראה טוב, אינטליגנט מאוד, חריף ורומנטיקן מהדור הישן. "אז מה בדיוק הבעיה שלו?", סימסתי לה בחזרה. כי תמיד יש בעיה, במיוחד אם הם בני 38 שעדיין לא מצאו את עצמם כבולים לטבעת כלשהי. היא התמהמה קצת ואז השיבה "עד היום הוא יצא רק עם נשים צעירות. בנות 22-23. אבל הוא החליט שנמאס לו מהשטויות. הוא רוצה בת 30, 30 פלוס. רצינית כמוהו. רוצה להקים משפחה".
או. שלוש מלות הקסם. "רוצה להקים משפחה". הן כמו הקוד הסודי לפתיחת הכספת של רוב הנשים בגילי. לא בגלל שכולנו לחוצות-חתונה ונותנות לשחלות שלנו לדבר בשבילנו. יותר משום שזה מה שחינכו אותנו לחשוב, שהקמת משפחה היא היעד אליו אנחנו אמורות לכוון את ה-WAZE הפנימי שלנו. וגם אם אין לנו כוונה לעשות את זה בשנתיים-שלוש הקרובות, אז שלפחות נהיה מכווננות לכיוון, עם איזה חתן פוטנציאלי וחפיסת גלולות נגד היריון שאפשר להשליך בכל רגע לפח.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר
אל תגלו להורים שלי, אבל האמת, במקרה שלי, היא שאני מפחדת פחד מוות מכל מה שקשור למלים "חתונה" ו"ילדים". כשהן נאמרות בסביבתי, לא משנה באיזו קונוטאציה או קונסטלציה, אני רואה לנגד עיניי שלשלאות ברזל כרוכות לרגליי, שבסופן תינוקות צווחניים ובעל מגרבץ. המחשבה על התמסדות מעוררת בי בעתה ותחושה שאיתה יגיעו לקיצם חיי כפי שהכרתי עד היום. ועבדתי מאוד קשה כדי לייצר לעצמי בדיוק את אורח החיים שרציתי זה שמאפשר לי לעבוד בעבודה שאני אוהבת, לבלות עם החברים שלי, ליהנות מהחיים והכי חשוב לעשות שנ"צ.
ומצד שני, עמוק בפנים כבר מהדהד בי הקול הקטן הזה, שמאוד רוצה למצוא את המקום שלו בעולם. להרגיש שייך למישהו שהוא לא ההורים שלי. לדעת שיש מישהו בעולם שאוהב אותי כמעט כמו את עצמו ושרוצה לבלות לצדי את חייו, לפחות עד שנתגרש.
אז בקיצור, היא כתבה את שלוש מלות הקסם האלה ונכנעתי להפצרות שלה להיפגש איתו. הוא קיבל ממנה את המספר שלי והתקשר. הייתה שיחה נעימה מאוד וארוכה. אחרי יומיים שאל אם מתחשק לי להיפגש לבירה. הסכמתי והגעתי לבר שבחר. והיה ממש נחמד. באמת. הוא אכן נראה טוב, אינטליגנט מאוד, חריף ואם לשאול אותי מה אני רוצה לשתות ולבקש מהמלצרית נחשב לרומנטי אז הוא גם רומנטיקן.
אבל אז, כפי שחזיתי מראש, התעוררה הבעיה. במקרה הזה, זו הייתה המלצרית שלנו. ילדונת בת 22, יפה מאוד. היא לבשה טייטץ צמוד והוא לטש בה מבטים ולבסוף אמר "אני לא יכול עם הטייטצים האלה, אני רואה הכל". הבטתי סביב ונוכחתי שלא אנחנו לא נמצאים באוהל צבאי ולא חברים למילואים, אז מדוע הוא אומר לי את זה?
אחרי כמה דקות המשיך לחלוק איתי את תחושותיו לגבי המלצרית היפה והצעירה שלנו. ואז הציע שיאמר לה כמה היא יפה, בתקווה שבכך ישתחרר מהדחף הבלתי נשלט שלו להתחיל עם ילדות יפות כאילו הוא זמר מזרחי מפורסם.
אז הוא אמר לה והיא הוחמאה מאוד והודתה לו, ואני שתיתי את הבירה שלי ושתקתי. שתקתי גם אחרי שהמלצרית הלכה והוא ניסה להמשיך בשיחה שניהלנו קודם לאפיזודה הזו. שתקתי גם כששילמנו את החשבון וצעדנו לכיוון הרכב שלי. הפסקתי לשתוק כשהוא ניסה לנשק אותי. נרתעתי ממנו והוא נראה מופתע. "אתה באמת חושב שמה שעשית שם היה לגיטימי?" שאלתי אותו. הוא הנהן, מבולבל. "אז הנה לך הסיבה לכך שאתה בן 38 ועדיין רווק", אמרתי לו ונסעתי משם. ולא עניתי לטלפונים שלו כשהתקשר אליי בימים שאחר כך.
אולי קצת הגזמתי בתגובה שלי ובאמת שהיא לא נבעה מתוך קנאה, אלא פשוט מתחושת זלזול בנוכחות שלי. כך או כך, אני שלמה איתה. אני בהחלט רוצה ילדים, אבל לא רוצה לצאת איתם.
אל תשארו לבד, צאו לדייט עוד הערב