מת לדייט: איזה צחוקים

כבר אימצתם כלב, אולי אפילו איזה חתול. יכול מאוד להיות שאתם גם מהמיוחדים ההם שמגדלים בבית צ'ינצ'ילה או חמוס. ועדיין, אתם מרגישים ריקים, ריקניים. משהו חסר לכם, אבל אתם לא בטוחים מה. יכול להיות שאלה ערגליות התמרים שהפסיקו לייצר לפני כמה שנים, יתכן מאוד שזה התוספתן שכרתו לכם בגיל 8, אבל סביר יותר להניח שאתם פשוט רווקים בודדים. בודדים כמו חמורים בודדים, רק מחכים לאחת שתגאל אתכם מייסורי החיפוש המתמיד והכושל אחרי אהבה.

כמוכם כמוני, רק שאני כותב על זה קבל עם ועדה ומפחית עוד יותר את הסיכויים שלי למצוא אהבת אמת, או אפילו סתם סטוץ. "על מה אתה מדבר", אתם בטח שואלים את עצמכם, "הרי בחורות מתות על גברים עם חוש הומור, ואתה כותב את הטור הכי מצחיק שאי פעם היה בוואלה סינגלס ובכל העולם כולו". אז קודם כל, תודה על המחמאה, אבל אני חייב לבשר לכם את האמת המרה: העניין עם בחורות שאוהבות חוש הומור? הוא לא נכון.

הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין? מצאו את שלכם

השקר הגדול ביותר של המין הנשי הוא להגיד ולהצהיר בכל הזדמנות שהן אוהבות בנים עם חוש הומור. אולי דווקא יש לי חוש הומור, כי זה מצחיק אותי לשמוע את זה כל פעם מחדש. ובכלל, אתה לא הולך ברחוב כשכתוב לך "חוש הומור" על המצח. לא כולנו נולדנו ציפי שביט. ולכן, חוש ההומור, גם אם הוא אכן כובש את בנות המין השני, אינו מספיק לכשעצמו, אבל יכול לשמש כלי עזר נהדר בהשגת טלפון מבחורה. אז החלטתי לתת להומור עוד צ'אנס אחד לפני שאני מוותר על החיים, מסתפר, קונה בגדים בקסטרו והולך ללמוד מנהל עסקים. החלטתי שמעכשיו כשאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי, אני ניגש אליה וגורם לה לצחוק, או לפחות מנסה. החוק היחיד: אני חייב לגרום לה לצחוק באמצעות מילים בלבד, מה שאומר שאסור לי לדגדג אותה או להוריד את המכנסיים בפניה.

את הבגדים שלי אני בכלל מכבס בבית, אבל באחד הימים שבהם הלכתי ברחובות ת"א הקדושה, צדה את עיני עלמה חמודה שבדיוק דחפה את הבגדים המסריחים שלה לאחת ממכונות הכביסה המתועשות בעיר. בחור שמגיע למכבסה בלי בגדים זה מספיק מצחיק לדעתי, ככה חשבתי לפני שניגשתי אליה, והחלטתי לנסות את מזלי. המשפט של "אז תגידי, את באה לפה הרבה?" לא באמת יכול לעבוד כשאתה מתחיל עם מישהי במכבסה, כי הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע הוא "דווקא לא" ולדמיין אותה עם תחתונים שחורים מזיעה וחולצה עם כתמים של אוכל הרווקות שהיא אוכלת, אז הייתי צריך לחשוב מהר על משפט אחר. לצערי, כל מה שיצא לי מהפה כשהתקרבתי אליה היה "גם את מכבסת את החזיות שלך על 30 מעלות? אני שונא שהן מתכווצות לי!".

עכשיו, דמיינו לכם אנשים עומדים בשקט בצפירה של אחד מימי הזיכרון, רק שברקע אין צפירה, וכולם פשוט עומדים ושותקים וכל מה שיש מסביב זה שקט. לרגע אחד, המכבסה התל-אביבית הפכה לחור שחור ששאב לתוכו את כל הרעש בעולם, ויחד איתו גם את הביטחון העצמי שלי ואת הסיכוי שלי לקבל מאותה בחורה את מספר הטלפון שלה.

ואז התחלתי לגמגם, וניסיתי להסביר לה שזה היה בצחוק ושבכלל אין לי חזיות ושאלו החזיות של סבתא שלי שאני מכבס. וגם אז היא לא צחקה. החלטתי לשנות טקטיקה וללכת לפי המשפט לפיו בנות אוהבות בנים רגישים, אז אמרתי לה ששוב סתם צחקתי ושסבתא שלי בכלל מתה מסרטן. בשואה. ואז הבחורה פשוט הלכה.

אולי מכבסה זה מקום ממש גרוע לבקש ממישהי את הטלפון שלה ואולי ההומור שלי היה קצת מושחז מדי בשבילה, מה שבטוח הוא שחזרתי הביתה לחמוס ולצ'ינצ'ילה שלי כשאני עדיין רווק. סתם, צחקתי. אין לי חמוס וצ'ינצ'ילה, אבל זה יכול היה להיות מצחיק. מי רוצה לתת לי את הטלפון שלה?

אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר