בשבע וחצי בבוקר הגיעו המובילים. שלושה רוסים חסונים וטובי לבב. הם הוציאו וסחבו והעמיסו ושתו קפה שחור ויצאו להפסקה ואז שבו ורוקנו לי את הבית. החתולה הסתתרה מתחת לספה. אותה הם לא תפסו. העפעפיים שלי היו נפוחים מבכי וחוסר שעות שינה, אפילו האייליינר לא הצליח להכהות או להקהות את הכאב. מה קרה לך, שאל אותי אחד, ועניתי ברוסית, לא יודעת, מוזר לי לעזוב את הבית הזה כאילו כלום. כעבור ארבעים דקות הוא העמיס גם אותי על המשאית. פשוט הרים את הגוף שלי והניח אותו היכן שפונה לי מקום. בכיתי בהיסטריה במשך חמש דקות נסיעה. הוא עישן מרלבורו אדום וביקשתי שאכטה. נתן. הסיגריה הייתה רטובה מהרוק שלו ולא היה לי אכפת. הוא סיפר כמה בדיחות גסות בדרך כדי לעודד אותי וחייכתי בעוגמה. אחרי שהכל כבר מוקם בדירה החדשה, הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו פעם. באגביות שאל, בלי להביט בי כמעט, כאילו ידע מה תהיה התשובה. היו לו כתפיים רחבות כמו שאני אוהבת וגם כרס חצופה וריח עז של זיעה. התפתיתי קצת. לפעמים אני כל כך סטרייטית שזה מביך. אולי כזה אני צריכה, חשבתי, אבל גמגמתי בהתחמקות שאני מתוסבכת עכשיו והוא זרק עלי מגנט עם טלפון של חברת ההובלות והסתלק.
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
סגרתי את הדלת. פתחתי את המקרר. שתיתי קצת וודקה. ניסיתי לנשום. מבחוץ נשמעו קולות מגן הילדים הצווחני ואמרתי לעצמי: שמעי, זו הפעם הראשונה שאת באמת לבד. זה לא הולך להיות פשוט. אף פעם לא התגוררתי עם מישהו שהוא לא בן הזוג שלי או חברה טובה. הרגשתי חלולה. ויחד עם זאת, ההתפרקות מכוח גם היייתה איזה סימן להתעלות נפש מפתיעה של נצחון שיבוא. כבר אז ידעתי שזה יהיה הטור האחרון שלי אתכם ועם החורף הזה אעלם מנוף הרווקות החשופה לעיני כל, בחצי דאחקה אירונית על עצמה. לבשתי את התקופה האחרונה כחליפה מחוייטת בקיץ האיום הזה והיא גירדה לי בעורף ולהטה בעצמות. רק רציתי שיבואו כבר עננים ואוכל להלך בתוך עצמי בנינוחות. לא להיות עבד לעיר, לדימוי, לקיום שנשאר אדיש אלי, בת אנוש עם פאתוס, עשן סיגריות מהול בבושם ופרגמנטים של לק מתקלף. את החוויות וההרהורים שלי כתבתי כאן כחצי שנה. שיתפתי דברים בפומבי וזה גרם לעצב ולעבד את המפגש שלי מול גברים אחרת. אה, את זו שכותבת בוואלה? וואלה. אני מכיר אותך. לא, אתה לא מכיר אותי בכלל. אתה לוגם מהבירה, בוחן את החזה שלי ובטוח שמה שקראת הוא הוא מכלול נשי שמצלצל לך מוכר, מוכר מדי. רווקה תל אביבית, נו, את בטח אומללה נורא. ושרלילה. יש לך חתולה? יופי, את ממש קלישאה מהלכת על סניקרס.
אני מגלגלת עיניים ליז למון סטייל ויוצאת מהבר. הולכת ברגל הבייתה, אבל מול הדלת אני שוב מתעקשת לתקוע את המפתח הישן בחור המנעול החדש כמו מטאפורה לעוסה על אקסית שמסרבת להרפות. בימים האחרונים אני משתטחת על הפרקט המכוער בחדרי ומנענעת את האגן לצלילי ביונסה וציטוטי מאמרים. שוב התמסרתי ללימודים בסמסטר האחרון שלי באוניברסיטה. נדמה שבגילמן דבר לא השתנה; אמריקנו בינוני ב12- שקלים, גייז בינוניים על הנדנדה בקפיטריה, ודווקא העקביות הזאת מייצבת את הקולות שנוהמים בתוכי כמה אני פוטנציאל לא ממומש. סובייקט משועבד. גם פיתחתי תחביב חדש, להפריד בין זוגות שלא נראים לי מתאימים במעברי חציה. כשאני עוברת בינהם וידיהם נחלצות זו מזו, אני תמיד מסתובבת אחורה כדי לבדוק אם התקרבו בחזרה.
את הארגזים עוד לא פרקתי לגמרי. את מיה וואלאס מהטור הקודם הנחתי בפח מחוץ לבניין. נדמה לי שיחד עם הזמן והכתיבה, משהו בי התחדד ונבנה מחדש, כמו טקסט שאם קוראים בו עוד ועוד, הוא הופך אחר. כל הנפילות סופן לגרום לי להיות זו שהתעוררה. אני זוכרת איך בטור הראשון כתבתי שהפרידה הזאת עדיין מהדהדת, מותזת מכוסות משקאות, מרוחה על פרוסות לחם, מקועקעת על בטון רצפת חדר השינה, אבל עכשיו אני לא מרגישה אותה בכלל. אם היא הייתה גבר, בטח היה לה קטן. אז לסיכום: עברתי דירה. עברתי מפסי בלונד לשחור אחיד. לא עברתי שלב בקאנדי קראש כי מעולם לא שיחקתי. ועברתי גם את הטור הזה אתכם. היו שלום, היו נדיבים אחד כלפי השניה, התהוללו או התייצבו, לבד או ביחד. לא יודעת מה לאחל לעצמי. אולי אמן שלא אשאר לבד לנצח וכל הג'אז הזה. נתראה בצד השני.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר