פנים. לילה. פאטי סמית' זועקת באוזניות, יין לבן מפעפע בורידים. החתולה שרועה על הספה ומביטה בי. אני מנסה לחייך אליה חיוך של חתול צ'שייר ויוצאת לי הבעה עקומה שמתאימה יותר לרצף האוטיסטי. היא מפנה אלי זנב שובב ובורחת. זו הסיגריה האחרונה לפני שאני מצחצחת שיניים ומשתחלת לטי שירט גזורה מהתיכון, מכבה את האור ושוב לא מצליחה להירדם. תוך כדי גישושים אחר המצת, צליל בוקע מהאייפון. הודעה. זכר כלשהו כותב לי פרפראזה לא מוצלחת על "ערה?" ואני נושפת את העשן החוצה בבוז ותוהה מה להשיב. מחליטה פשוט שלא; לפעמים אי-הפעולה היא הפעולה. ואז אני נזכרת בעצמי הרווקה מגלגול אחר וקולטת כמה החוויה שלי השתנתה.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר
היום אני משתדלת להימנע מאינטראקציות עם גברים שאינני המושא השלם שלהם, כאלה שמתעניינים בי פשוט כי אני נושמת ברדיוס קרוב אליהם או כי המכלול שלי הוא איזה גביע נוצץ אך חלילה לא בוהק עד לכדי סכנת סנוור. הייתם מניחים בוודאי שהתובנה המודעת הזאת הייתה אמורה להגיע כבר מזמן, אבל היא התעכבה בדרך, כמו חבילה בדואר שנשכחה כליל, וכשהיא נוחתת את אומרת, וואלה, אין לי מושג למה הזמנתי את זה לחיים שלי, ורגע לפני שאת זורקת לפח את מבינה עד כמה זה בעצם שימושי.
כמה קשוחה הייתי, באיזו קלילות לא נחרדתי מלהיאלם דום ולא נרעדתי מהמחשבה שרואים בי אובייקט מיני דרך קבע. אני הרי בוחרת להיות כזאת אז זה אפילו פמיניסטי. ויום אחד התעוררתי מבוהלת מסיוט, התחננתי שמישהו יכבה כבר את האור הזה בשמיים כי כבר ספטמבר, רבאק, דפקתי לעצמי כאפה מטפורית ומשהו זז על לוח המשחק. אמנם הכמיהה להתפעלות חיצונית לא נמוגה ועדיף שזה יהיה אישור גברי, ככה הגוף והנפש סגרו ביניהם וזה בסדר וטבעי, אבל לא בכל מחיר. נדמה כי בשנה האחרונה קצת ויתרתי על להיות מחוזרת בתואנה משונה שאני לא היפהפייה הנרדמת שזקוקה לנסיך שיעיר אותה. אני הרי כבר ערה. זו מלכודת הדבש של הרווקות הנשית: להיות אישה משוחררת וחזקה ובכל זאת לקבל בהכנעה מחוות אביריות בלי לחוש נחותה. יש לתת לדואליות הזאת להתקיים, אחרת אפשר להשתגע. תאמינו לי.
אמא שלי אמרה פעם שגבר שקמצן בכסף קמצן גם באהבה ובכל היתר, ולאחרונה נתקלתי בתופעה של קמצנות מתועבת במחמאות. אחרי תקופה נוראית בה בחורים סרבו לפרט באוזניי כמה אני מהממת, יצאתי עם אחד שמינן את מחמאותיו בדיוק מרשים והניח ידו בידי וזה כל כך הפתיע אותי לטובה שכמעט התעלפתי מעונג. היו שם עניינים אחרים שהפריעו לנו לחיות באושר ועושר, אבל חשוב לזכור את זה, ואני מתקשה לזכור.
לאחרונה, הזיכרון המחורבן שלי מתקשר לי אוטומטית למיה וואלאס. כשצפיתי ב"ספרות זולה" בגיל ארבע-עשרה בפעם הראשונה, הדמות שלה הצטיירה לי כאצילית ומתוחכמת, ובלעתי את הדימוי הזה עד כדי קנאה והשתוקקות להיות היא, או מי שחשבתי שהיא, לפחות. זו עם הפוני-טוונטיז והסיגריות המגולגלות והסקס אפיל החינני. טרנטינו הוא דווקא במאי אוהד נשים מובהק, אבל מיה היא כנראה הדמות הנשית החלשה ביותר שכתב. לפני כמה שבועות בצעתי צפייה חוזרת בסרט לראשונה מזה שנים וכמעט צווחתי שבוא'נה, הדימוי מזויף. מיה וואלאס היא בחורה בגילי, בערך, שחקנית כושלת, מפוצצת מסמים, משועבדת למאפיונר וזקוקה לבייביסיטר כשהוא לא בעיר. היא לא אחראית ולא עצמאית, מתוקה אבל לא מגובשת, וכשהיא שרה בסלון ביתה המעוצב בלבן את "גירל, יול בי א וומן סון", היא מפרפרת לעצמה בקטע פסיכי. זה לא שהייתי עיוורת אז, בסך הכל ראיתי את מה שיכולתי לראות: זוהר, דרמה ורומנטיקה א-לה אמריקנה. כיום אני קוראת צמוד מדי כל מה שנקרה ונקרע בדרכי ויודעת לנתח אחרת. זה מתיש ומייאש לעיתים, אבל לפחות זו האמת בינתיים. אגב זיכרון לא מתפקד: שמישהו יזכיר לי לא לעשות תואר שני, גם ככה אני יודעת יותר מדי וזה דופק לי את חיי המין. תודה.
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין? מצאו את שלכם