בוקר. אני ממתינה בתחנה של קו 25, נשענת על גב מודעה שמבטיחה ישבן מוצק בחיוג מהיר ומאזינה לסמית'ס. בחור אחד עומד ובוהה בי. אני מסירה את משקפי השמש, מוציאה את האוזניות והוא מחייך בהתנצלות: "חשבתי שאת מישהי אחרת." אני מרגיעה אותו: "אני באמת מישהי אחרת." האוטובוס מגיע ואנחנו דוהרים פנימה. אין מקום לשבת אז אני מצמצמת את עצמי והוא נדחק מעלי, מועד בבלימות הנכונות. כמו מחול מודרני בזוג, רק בצפיפות ציבורית מייגעת, אנחנו מזיעים אחד על השניה כל הנסיעה עד התנגשות ואז אני לוחצת על הפעמון ושנינו יורדים באוניברסיטה. הוא לוקח שמאלה למכסיקו, אני ממשיכה ישר לגילמן. בלי אמרות פרידה. זה היה יכול להיות סיפור אהבה סטודנטיאלי של תחילת הקיץ המבחיל, אבל הוא נגמר עוד לפני שהתחיל. אני פותחת עוד יום נטול רומנטיקה בקמפוס.
כבר שלוש שנים אני לומדת כאן, רוכשת השכלה גבוהה, חברים טובים ואמריקנו במחיר מופקע, ולא הייתה לי ולו התקלות רומנטית אחת. עזבו רומנטית, אפילו התקלות מינית הייתה מספיקה. פלרטוט חמוד. נשיקה. מזמוזים חפוזים ונבוכים מחוץ לכיתה. בחורה לא יכולה להגיע ללימודים שלוש פעמים בשבוע ולא לחוות לפחות איזה מתח מיני קליל אחרי שיעור על שירה, הגות ומלחמה בגרמניה 1800. אבל הדבר הכי קרוב למין שאני מקבלת פה זה בתור לשירותים,כשאיזו ווירדו מתחככת בי קרוב מדי מאחור ומבקשת שאתקדם פנימה בקול נרגז. כולם שואלים איפה הכסף, אני שואלת איפה התשוקה. הרי ידע אקדמי הוא מרתק, הוא משנה תפישות עולם, הוא סקסי בטירוף. או שזו רק אני? יש החולקים עלי וטוענים שמדכא ללמוד במדעי הרוח, שהרצונות שלנו הם בכלל לא שלנו, אלא מוכתבים על ידי החברה ולא אותנטיים בשיט, ואז אנחנו מפקפקים בכל נסיון לקשר והופכים לזומבים.
אני מתעקשת לפענח את חידת הא-מיניות במדעי הרוח. אוקיי, אז בשנתיים הראשונות שלי כאן היה לי חבר, הגיוני שלא התאהבתי במישהו אחר או שלא שמתי לב אם התאהבו בי. אבל השנה, כששבתי לאחר הפסקה, רווקה ולהוטה, הבטתי סביב והגעתי לתובנת מאיר אריאל עם טוויסט - יש ערימה של חבר'ה על הדשא וכמעט כולם גייז. לא, באמת, נערי גילמן במכנסי החרדל, הוסטים והתספורות המתאמצות? הם חמודים אבל לפעמים הם גורמים לי קצת להתגעגע לטיפוסים אחרים, גם אם הם פחות אטרקטיביים, בלשון המעטה. למשל, לגברים שאני כמו חולצת סוף המסלול שלהם; נזכרים בי בערגה באיזה חיטוט נוסטלגי, לובשים אותי ומגלים שאני גדולה עליהם כי הם הצטמקו לאפסים. חבר טוב מהחוג לספרות שמע אותי מדברת על זה לא פעם וצחק. הוא אמר לי: "מה את רוצה, דייט ספריה לוהט? לשוטט בין המדפים?בואי, אני אקח אותך ל- 892.009, את יודעת מה הולך שם?" ורציתי להגיד לו שכן, אני יודעת, בעיקר שקט מחריד והכתבים של פרויד.
אבל אולי יש עוד סיבה לכך שהאיזור הזה שלנו לא סקסי בעליל. הרי אין כאן קהילה סטודנטיאלית של ממש. זה לא כמו באוניברסיטה בבאר שבע, המקום אליו צעירים עוברים ומקיימים קשרים רק מעצם נוכחותם הגיאוגרפית המשותפת. בבאר שבע יש איזו אווירת קיבוץ ובערך שלושה מקומות לצאת אליהם,ובעיקר: כולם מכירים את כולם, לא כמו בתל אביב. אני לא בטוחה אם זו פנטזיה שהמצאתי, אבל נדמה לי ששם יש מעללים מסעירים יותר. ויש גם בדואים. בדואים זה נחמד. אז למה בעצם אני מתעסקת בעניין הזה במקום לארוב מול הפקולטה לרפואה ולצוד לי איזה כירורג לעתיד? זו נשמעת כמו שאלה שמתאים לאמא שלי לשאול. והתשובה היא שאינני יודעת. כנראה לא באתי כדי למצוא חתן, אלא אשכרה ללמוד, ואני אוהבת את הוייבים שיש אצלנו. נעים לי ונוח לי וזה מרגיש כמו הבית. אמנם בלי דייטים, בלי מין, בלי משחקי "אם אתה לא מתכוון להתקשר אז תדע שאני לא מתכוונת לענות", אבל רוב הזמן אני מחבבת את האווירה הזאת, מעין הקלה מכל טירוף הרווקות התל אביבי שם בחוץ. אז אני לא מתלוננת. כי טוב לי בבית.