שבוע אחרי שנפרדנו פיטרו אותי מהעבודה. זה היה אחר צהריים דביק של אוגוסט, הימים היו צמיגיים ונדבקו אחד לשני בקטע כזה רע שהתקופה הזאת חקוקה לי כעיסה אחת לא קוהרנטית בעליל. כשיצאתי בפעם האחרונה מהמשרד, נבוכה ומבוהלת, כבר לא הבדלתי בין אגלי הזיעה לבין הדמעות. די סגורה על זה שהיו יותר דמעות. אני זוכרת את עצמי יושבת לבושה בטי שירט שלו עם החתולה על הברכיים, בדירה שממש לפני רגע הייתה שלנו, עם כל הרהיטים, התמונות, המגנטים עם הבדיחות הפרטיות והאהילים המחורבנים מאיקאה ותוהה מה יהיה. מאיפה בדיוק אני אמורה לשלם שכר דירה עכשיו, האם הוא עדיין כועס עלי ואיך לעזאזל אני אחזור ללימודים כשאני בכלל מעדיפה לחתוך ורידים בתחתונים על רצפת חדר האמבטיה.
זה היה קיץ אומלל, אבל עם הזמן הוא השתפר. אמנם הייתה הפעם ההיא שננעלתי מחוץ לבית ולא היה מי שיציל אותי אז הזמנתי מנעולן שהאזין בחצי אוזן ליבבות שלי ודפק לי 250 שקל בתגובה. בנוסף, אני עדיין לא מצליחה לפתוח קופסת שימורים בעצמי ללא הפעלת אלימות. אלה הדברים שאף אחד לא מספר לך על רווקות. הקטסטרופות הקטנות הללו שמאיימות להוציא אותך מדעתך. התקרות גבוהות בבית הזה ואין לי סולם, גם לא מטפורי, ועם המטר וחצי של הגוף שלי, להחליף פה נורה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. נורא מביש ומתסכל שאני מתקשה להסתדר לבד. ואף מילה על הארנונה וכל ממתקי הבירוקרטיה האחרים שהיה צריך לסדר מחדש.
למרות הכל, אני משתדלת לשמור על קוליות ולכן החלטתי לעשות מה שכל בחורה במונטאז' מייקאובר הוליוודי עושה אחרי פרידה: צבעתי לבלונד. רק את הפאות של השיער בצדדים, לא צריך להשתגע, וככה סימנתי לעצמי ואולי גם לעולם שמשהו השתנה בי. פיזית ונפשית. מההיא שתמיד היה לה חבר (הזוגיות הזאת הרגישה כמו מאתיים שנה לפחות), הפכתי לרווקה בת 26 שמגדלת חתולה בדירה חצי משופצת במרכז תל אביב, מאזינה לפיונה אפל בלופ ומעשנת כמו קטר. מרגישה כמו קלישאה אבל ממשיכה להתנהג רגיל. מאז שינוי הסטאטוס שלי לסינגל, מחזרים (או במילים פחות עדינות: דושבאגים) צצו כפטריות אחרי הפרידה. הייתי בהלם. בכל זאת, לא הייתי בשוק הבשר הזה כבר שנים רבות, ועכשיו שבתי למדף כמוצר משופר עלק, קוטג' למריחה כזה. מסתבר שיש ביקוש לקוטג' למריחה. אולי הם חיכו בסבלנות שנפרד. אולי סתם אני מוצאת חן בעיניהם. לא שאני מתלוננת, זה מחמיא ונחמד, אבל קצת מרגיש גם כמו בזים שעטים על הטרף, ולא מתחשק לי תמיד להיות הטרף. אז אני מפלרטטת ויוצאת ומצחקקת בחינניות כשאין לי פטרוזיליה בשיניים או חסה בשיער וגם לפעמים מבקשת מחתיכים בסופר שיורידו לי את הנייר טואלט מלמעלה ואז עוקבת אחריהם הביתה.
אבל מהות הרווקות התל אביבית, עד כמה שאני מבינה אותה בינתיים, מרוחה בטוש שחור בתא שירותים של הצ'ירס באלנבי: כל מה שאתה צריך זה אהבה> כל מה שאתה רוצה זה מין> כל מה שיש לך זה פורנו (בתרגום חופשי מאנגלית). והעניין הוא שרווקות היא לא להיט, אבל יש לה אפיל נכלולי ומושך, וגם כשהייתי מאושרת בזוג כמהתי אליה. אנו, בני האנוש העלובים, תמיד רוצים מה שאין. ולמרות שהכל כבר מאחורי ואני פחות שבורה ויותר מחוברת לעצמי (ולא בקטע ניו אייג'י דפוק) כבר כתבתי איפשהו: הפרידה הזאת עדיין מהדהדת. מרוחה על פרוסות לחם, מותזת מכוסות משקאות, מקועקעת על בטון רצפת חדר השינה. את החיים שלי אני משתדלת לנהל בשליטה מרשימה, באיפוק מסויג. עד כדי כך נפטרתי מהדרמה של הזוגיות שהייתי בטוחה לכמה שבועות שיש לי גידול במוח או משהו. מעניין איך דווקא אירועים מערערים יכולים לייצב בן אדם עד כדי כך. רק מה? הלוואי שהייתי כזו רגועה גם ביחס לחיי הרומנטיים. לפני כמה זמן שמעתי מישהי אומרת שהיא לא רוצה חבר, רק רומנטיקה ומין במנות מדודות. זה הזכיר לי את האנה מ'בנות' שאמרה על אדם, הדמות הגברית המרתקת על המסך בימינו, משהו כמו: "אני לא רוצה חבר. אני רק רוצה מישהו שיבלה איתי וישכב רק איתי ויחשוב שאני האדם הכי נפלא בעולם". גם אני ארצה אחד כזה, פעם. אולי.