שאלת המחקר: האם אצלח ערב ראשון עם החברות שלה ועם החברים של החברות שלה?
השערת המחקר: המפגש הזה יגרום לי להבין איך הרגיש אי.טי כשהגיע לכדור הארץ.
מהלך הניסוי
שלב ראשון, הנסיבות: דקלה ועבדכם הנאמן יוצאים זה השבוע השלישי. בדייטים הראשונים דקלה הקדישה זמן ניכר לסיפורים מבדרים ומפדחים על החברות שלה ולהצגת תמונותיהן ותמונות החברים שלהן בפייסבוק. מה אני אגיד, אחרי שבועיים של סיפורים ותמונות כבר הרגשתי שאני באמת מכיר את כולם. לאחר הקמפיין העצום שעשתה, מפגש היכרות עם חבריה של דקלה לא ממש איחר לבוא.
שלב שני, סביבת הניסוי:
הגענו לבאר השכונתי של החבורה - היו שם חמש חברותיה הטובות וגם החברים של כמה מהן. המוזיקה הייתה בנאלית וחזקה מידיי והבאר היה פלצני אש. הוא היה בטעם רע כל-כך שלא יכולתי שלא לשים לב לקישוטים שנראו כאילו הושאלו מאולם אירועים בתחנה מרכזית ולארומה הכללית שהייתה כמו של מועדון חשפנות של אוליגרכים. כשהברמנית-דוגמנית בת ה - 12 הביאה לי תפריט, הבנתי שהבאר גם יקר רצח ולא נותר לי אלא לנסות להתערבב עם החבורה בעזרת הערה ברוח טובה: "וואו, בירה עולה פה כמו הדו"ח שאקבל על זה שהחניתי את האופנוע על המדרכה". בחירה גרועה להתחיל אתה את הערב, הסתבר. "אנחנו דווקא שמענו שאתה דווקא די מסודר, סטארט אפ וזה.." זרק אליי אחד החברים שלבש את החולצה הכי מזעזעת שראיתי מימיי. "כן, סטארט-אפ. יש לי עסק של גזוז של פעם ושמוכרים בו גם תקליטים יד שנייה." מהפכני.
שלב שלישי, הנה מתחיל הכיף הגדול:
מיד הרגשתי יוצא דופן על רקע חבורה מגובשת כל כך. דקלה ניסתה ממש לגרום לי להרגיש בנוח כשהשוויצה בפרטים מביכים אודותיי בזה אחר זה, כמו זה שאני יודע להזיז את תנוכי האוזניים ללא ידיים, זה שזכיתי בשיט מפרשיות על שלט רחוק בגיל 11 וזה שיצאתי עם יעל בר-זוהר. יעל ואני למדנו יחד ביסודי ויצאנו ביום שישי בערב לסרט "12 קופים". אני, היא וכל הכיתה. הבנות מצדן תהו על קנקני בשאלות כמו: אם אני אוהב פלאפל? תקליטים? ובעד מי הייתי באירוויזיון? בקיצור, שאלות מרתקות שנתנו להן תמונה מלאה ממש לשאלה מי אני ומה אני. החברים שלהן מצדם, שנראו שהכירו אחד את השני כבר די טוב, דיברו בעיקר בינם לבין עצמם, זרקו לאוויר מידי פעם קצת בדיחות מהסלנג הפרטי שלהם ולי לא נותר אלא לבהות בהומור הפנימי הזה מתעופף באוויר ביניהם הלוך חזור כמו במשחק טניס ולחייך כמו כסיל. כשניסיתי לחבר את הפרצופים של כולם לשמות ולסיפורים ששמעתי מדקלה עד אותו הרגע, הכתה בי אותה תחושה של כישלון כשבתור ילד שיחקתי "קו-נקודה-קו" - משחק חוברת בו מנסים לחבר את כל המספרים בקו עד שנוצרת תמונה. מאותו שלב, לא משנה כבר מה אמרתי, אף אחד מהחבורה כבר לא התייחס אלינו יותר מידיי. הרגשתי שגם אם הייתי מוציא מתוך קרביי חייזר נוטף ריר, אף אחד מהחברים של דקלה לא היה שם לב. ככל שעלתה רמת האלכוהול בדם כך הלך הערב והפך מוזר יותר ויותר. כולם בחבורה השתכרו ולא הצליחו לשמור על קו ענייני של שיחה, חלק מהבנות התחילו לרקוד סביב בצורה מטרידה ולהתחרמן עם החברים שלהן על הבאר בצורה מטרידה עוד יותר.
תוצאות הניסוי: לקראת סוף הערב, כשברור היה שאין כבר טעם לנסות להפיח רוח חיה במפגש החברתי הגוסס שנוצר, נדחסתי עם דקלה לכורסא רחבה בקומה השנייה של הבאר כדי להתנשק בטירוף שלנו רחוק מעיני כולם. כשהגענו אליה הביתה, אמרתי לה שהחברים שלה אחלה ונראים ממש מעניינים, אחד אחד, והיא אמרה שהם ממש אהבו אותי. באותו הרגע לא ידעתי מי שקרן גרוע יותר, אני או דקלה.
מסקנת הניסוי:
קשה מאוד להפוך את החברים של בת הזוג שלך לידידי נפש, מקסימום אפשר לשחק איתם ב" songpop" בפייסבוק. הקליקות ביניהם כבר די מגובשות וכמעט בלתי אפשרי להתערבב פנימה. אם אתם בכל זאת מתעקשים על מפגש עם החברים שלה, אז יש לעשות את זה במנות קטנות - חברה אחת פה, זוג חברים שם, וההמלצה הכי טובה למפגש חברתי כזה היא לחכות למועד נוח יותר, נגיד כשיהיה שלום עולמי.