אחרי הכאב והשכול הגיעה האהבה

איילת אבדה את בעלה במלחמה והתנחמה בזרועות חברו הטוב. "עם השנים למדתי לאהוב אותו, ובזכותו חזרתי לחיים"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

אני ואיילת קבענו להיפגש בכניסה לבית העלמין, "מקום קצת מוזר לקיים בו ראיון", היא אמרה לי כשצלצלה "אבל זה נראה כמו הדבר הטבעי ביותר לעשות, לדבר עלי ועל אורי, כשאורי לידי. אחרי הכל, בלעדיו כל זה לא היה קורה".

אני מתיישבת על ספסל בסמוך לקבר, הכל מסביב פורח וצבעוני, איילת מניחה תמונה של ילדה יפה ומשעינה אותה על הקבר, היא דומה לו שתי טיפות מים נכון?!", היא אומרת לי, "היא ממש אבא שלה". איילת מנקה את הקבר, מתיישבת עליו ומתחילה לספר, "אני ואורי גדלנו יחד, אני מכירה אותו מאז שאני זוכרת את עצמי. היינו שלישייה: אורי, אני ועמוס, החבר הכי טוב שלו. שניהם היו בכיתה שלי וגרו בבנין בו גרתי. היינו בלתי ניתנים להפרדה, את כל שנות הילדות שלי העברתי עם שני אלה, "שלישיית הפרחחים" קראו לנו בשכונה. הקשר עם אורי הפך רומנטי רק כשהתגייסנו לצבא, שנינו שירתנו רחוק מהבית ובסופי השבוע היינו נתקלים זה בזו כבר בחדר המדרגות, כל אחד סוחב את הקיטבג שלו, חוזרים הביתה אחרי שבועות ארוכים וקשים מלאים בגעגוע. במהלך השבתות האלה כמעט שלא זזנו אחד מן השניה, בדרך כלל היינו זרוקים מכורבלים אצל עמוס בדירה.

אהבתי אותו, כל כך אהבתי אותו שבערך שעה אחרי שהשתחרתי מהצבא כבר התחתנתי איתו, חתונה קטנה בבית הכנסת הגדול. אני, אורי עמוס וקומץ קטנטן של חברים ובני משפחה, החתונה היתה פשוטה, צנועה ומאד מרגשת. לירח דבש לא נסענו, אורי המשיך לקבע ואני ילדתי את מיכל. ארבע שנים היה לנו כל מה שזוג צעיר יכול לרצות: בית שקנינו, ילדה שהיינו משוגעים עליה, משכורות טובות, את דוד עמוס שמיכל לפעמים אהבה עוד יותר משאהבה אותנו והכי חשוב, היתה לנו אהבה שמעטים זוכים לה. הצלחנו להיות גם החברים הכי טובים וגם מאהבים.

הדייט החלומי שלכם מחכה לכם

חתן וכלה (ShutterStock)
הייתה לנו אהבה שמעטים זוכים לה. צילום: אילוסטרציה

"ארבע שנים, זה הזמן שהוקצב לנו, זה הזמן שבו זכתה מיכל להכיר את אבא שלה. אורי נפל בעת מילוי תפקידו". את היום הזה היא כמעט לא זוכרת.
"הדחקתי את זה מצוין" היא אומרת "לא יכולתי להכיל את עוצמת הכאב, למרות שמאותו היום הכאב לא עוזב אותי ותחושת הצער לא מרפה.
אחרי השבעה של אורי כל אחד חזר לחייו, גם האנשים הכי קרובים אלי, אבל לא עמוס. עמוס אימץ אותנו אליו וסירב בכל תוקף לעזוב ולא היה לו אכפת שמסביב לוחשים, שאנשים מדברים, אומרים שאלמנה צריכה להתאבל על בעלה ולא להתנחם בזרועות החבר הכי טוב שלו. אבל אני לא הייתי במצב שיכולתי לעשות שיקולים או חשבונות בסגנון של מה יגידו או איך זה יראה לחברות של אמא שלו או לאימהות בגן.
אני הייתי אדם מרוסק. שבועות ישבתי ובהיתי באויר ולא האמנתי שזה מה שקרה לי, שהחיים שכל כך אהבתי ורציתי נגמרו. שברגע ארור אחד נשארתי בלעדיו לגדל לבד את הבת היפה שלו, להתמודד עם כל העולם הגדול הזה, עולם שלא רציתי לחיות בו בלעדיו".

רוצים למצוא זוגיות? לחצו כאן

אילוסטרציה (ShutterStock)
לא יכולתי להכיל את עוצמת הכאב. צילום: אילוסטרציה

עמוס לא שאל שאלות ולא ניסה להרגיע, הוא פשוט היה שם, יציב כמו תמיד ומלא תושיה. הוא תפקד כמו הורה ועשה את כל מה שאני לא עשיתי, הוא רחץ את מיכלי והלביש אותה, הוא לקח אותה לגן ודאג שתגיע נקייה ומסורקת, הוא הכין לה את הסנדוויצים שהיא אוהבת ולי הגיש ארוחות, החליף מצעים, הוריד את הכלב, שילם חשבונות ודאג לחובות. עמוס החזיק את הבית שלי בחיים בזמן שאני גססתי ונכנעתי למוות הנפשי שלי ולמוות של אורי שלי.

התקופה הזו מעורפלת בזכרוני, מדי פעם עולים בי הבזקים של בכי, זכרונות בהם אני יושבת וזועקת זעקות איומות של יאוש ושל כעס, כעסתי על הרוצחים שהרגו לי אותו, על אלוהים ששלח אותו לשם, על החברים שלי שלא ידעו דבר על כאב ודיברו על כוח ועל תעצומת של נפש והפצירו שאם לא בשבילי, אז לפחות בשביל הילדה וכעסתי על אורי שהשאיר אותי ככה בלעדיו בעולם הזה. אבל הכעס שכך בזכות עמוס, שלא התייאש ממני, שלא העביר ביקורת, שטיפל בי ותמך בי ברגעים שאני כבר וויתרתי על הכל.

חיבוק (ShutterStock)
עמוס תמך בי תמיד. צילום: אילוסטרציה

לאט לאט חזרתי לעצמי אבל כבר לא שבתי להיות איילת של פעם. עמוס אהב אותנו ודאג לנו ולי הוא גם הזכיר לי את אורי, החבר הכי טוב שלו. הרי לשניהם היו אותן בדיחות ואותו סגנון דיבור ולפעמים גם אותם הרגלים מצחיקים. את עמוס תמיד אהבתי ועם השנים למדתי לאהוב אותו כמו שאישה אוהבת איש. זה אולי נשמע מאד קר כשאני אומרת לך את זה ככה, כאילו התאמצתי לאהוב, אבל זה לא נכון, את עמוס קל לאהוב ובקלות התאהבתי בו, זה רק קרה לאט ובשונה מהדרך בה אנשים שמחים מתאהבים.

לא כולם אהבו את העובדה שבחרתי לחיות עם עמוס, אבל אני חיה את החיים שלי ומגדלת את הילדה שלנו ומחוייבת לה לבית שפוי ובריא ואוהב, מחוייבת לכל מה שהבטחנו לה, אורי ואני, כשהיא כשנולדה.
אורי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, משיחות החולין שלנו ועמוס הוא לא אבא של מיכל ולעולם לא יחליף אותו, אבל הוא בן הזוג שלי ואיש שאוהב אותנו כמו שעמוס היה אוהב.

שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com

לחצו כאן לכתבות נוספות

חייל וחברתו צועדים (ShutterStock)
עמוס מאוד מזכיר לי את אורי. צילום: אילוסטרציה