אהבה זה כל הסיפור: "הנאצים לקחו לי את האהבה"

הניה איבדה את אהובה בשואה ומאז לא הפסיקה לחפשו. שישים שנים אחרי הם נפגשים לפרידה אחרונה

הניה גרה בקומה השניה בבנין בו אני גרה. תמיד בירכתי אותה לשלום ועזרתי לה כשעלתה עם שקיותיה, אבל מעולם לא שוחחנו שיחה של ממש. לפני שבוע היא דפקה על דלת ביתי, התנצלה ששכחה מפתח ושאלה אם תוכל להמתין לבנה שכבר יבוא, הבטיחה שזה ממש לכמה רגעים, שוב התנצלה, מלמלה מילות תודה ונכנסה, התיישבה בקצה הספה ופצחה באינסוף ברכות ותודות נוספות כשהגשתי לה כוס מים.

"בת כמה את?", היא שאלה אותי ומיד אמרה, "אני כבר לא צעירה, בטח שמת לב, בחודש הבא אהיה בת 91 אבל אני לפעמים מרגישה כמו אז". כששאלתי מתי זה "אז", ענתה, "כל כך מזמן, שלפעמים אני חושבת שמדובר בכלל בגלגול חיים אחר". להניה יש גוף קטנטן וקול נעים, ילדותי כמעט, ומבטא כבד מלווה את מילותיה, כאילו מעולם לא הצליחה להסתגל לשפה שמדברים פה.
מבטה חם ומנחם ויש לה זוג עיניים אפורות, בטח פעם היו כחולות ודהו עם השנים, חשבתי. אני לא מקשה בשאלות אבל נדמה שהניה ממש חיכתה להזדמנות לדבר איתי, לדבר עם מישהו, לספר את סיפור המלחמה-האהבה שלה.

רוצים למצוא זוגיות? לחצו כאן

אילוסטרציה (ShutterStock)
"לפעמים אני מרגישה שזה היה בגלגול אחר". צילום: אילוסטרציה

"כשהייתי צעירה הכרתי את האיש ששינה את חיי והפך אותי מבחורה לאישה משוגעת מאהבה", היא אמרה בחיוך וצחקקה. "הוא היה הגבר הראשון שאהבתי, נתתי לו לחזר אחרי כמעט שנה עד שהסכמתי להיות החברה הרשמית שלו ורק אז הרשתי לו לספר לכולם בגאווה שאנו יחד, כולם דיברו עלינו, אולי קנאו בנו, כי גם אז כמו היום אהבה טובה כל כך היתה דבר נדיר. היינו זוג יוצא דופן, אף פעם לא נפרדנו ואף פעם לא רבנו.

שש שנים חיינו יחד בפולין את החיים הכי טובים שאדם יכול לבקש לעצמו, "כי מה בן אדם צריך?", שאלה ומיד ענתה: "בית קטן, בגדים נקיים, אוכל חם ומישהו שיאהב אותו, שיחבק אותו ויאמר לו כמה הוא מוצלח ונפלא" וככה זה היה אצלנו. אהרון היה מקפיד בכל סוף שבוע לבוא כשבידיו זר פרחים ענק וריחני, היינו שני אנשים פשוט מאושרים.

הדייט החלומי שלכם מחכה לכם

אילוסטרציה (ShutterStock)
היינו מאושרים כל כך. צילום: אילוסטרציה

כשפרצה המלחמה עוד לא ממש הבנו מה קורה סביבנו, היתה אווירה של בלבול, אחר כך של היסטריה ואז הכל פשוט קרה והימים הפכו לחלום בלהות ארוך שאי אפשר היה להתעורר ממנו. את השנים הבאות העברתי בגטו ורשה, הגטו שלי נקרא "הגטו הגדול", שם הצטופפו האנשים עד שאי אפשר היה לנשום והתנאים היו בלתי נסבלים, אני אחסוך ממך את התיאורים", היא אומרת ומרכינה את ראשה.

"אהרון נלקח ל"גטו בקטן", שם התנאים היו טובים יותר, בהתחלה עוד יכולנו להיפגש כי היה מעבר בין הגטאות, אבל גם הוא נסגר ועקבותיו של אהרון נעלמו. כל כך הרבה גופות נערמו סביבי בשנים האלו שהייתי משוכנעת שגם אהרון, שהיה איש רזה וצנום עוד לפני המלחמה, לא שרד את הרעב והסבל ומת. הייתי צועדת בין המתים, מרימה, מזיזה מחפשת אותו בלי הפסקה ובמקביל מתפללת שישוב, מתחננת שיקרה איזה נס ונתאחד, אבל הזמן עבר וזה לא קרה והבנתי שהתפילות רק מכאיבות ומחלישות אותי ובימים ההם הייתי חייבת להישאר חזקה כדי לשרוד. הייתי לבד, לא היה לי אף אחד", היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות, "אסור להיות חלשים בכזו מלחמה, אבל גם כשהפסקתי להאמין שישוב, לא הפסקתי אף פעם לחשוב עליו ולאהוב אותו.

כשהעבירו אותי למחנה דכאו פגשתי קרובת משפחה רחוקה שסיפרה לי ששמעה שאהרון ואחיו נראו חיים ומצבם טוב, חזרתי לחפש אותו כמו משוגעת ולא הפסקתי עוד שנים רבות, עד שנולד בני השני.

שואה גטו (ShutterStock)
לא הפסקתי לחפש אותו. צילום: אילוסטרציה

כשנגמרה המלחמה עליתי ארצה, נישאתי במהרה והקמתי לי תא משפחתי. בשנים הראשונות חיפשתי באובסיסיביות. לפעמים הייתי מתגנבת מאחורי גברים שדמו לו וריגלתי אחריהם, עד שהיו מסתובבים וצועקים עלי "משוגעת לכי מפה" וידעתי שגם הם לא אהרון שלי.

לפני חמש עשרה שנים סיפר לי מוטי, בני הבכור, על אביו של חבר מהעבודה, איש מבוגר וחולה מאד שבתקופה האחרונה לא הפסיק לדבר על אישה שפעם אהב, האישה שלו שאיבד במלחמה. בלילות היה קורא בשמה וממלמל בפולנית כמה הוא מתגעגע. אני חושב שזו את אמא, אמר לי מוטי, משום שלאבא שלו קוראים אהרון.
באותם הרגעים הפסקתי לנשום וקצת יותר משעה אחרי שבני הוציא מפיו את המילים האלה כבר ישבנו, מוטי ואני, בסלון ביתו של אהרון.

את יכולה לתאר לך דבר כזה? פתאום אחרי כל כך הרבה שנים אני מגלה שאהרון חי, כל כך התרגשתי שלא הייתי בטוחה שאשרוד את המפגש הזה, אני לא כל כך זוכרת מה היה שם, שנינו היינו מבולבלים ובכינו כמו ילדים קטנים, בכינו והתחבקנו ולא האמנו שזה קורה.

זוג זקנים (ShutterStock)
אחרי כל כך הרבה שנים גיליתי שהוא חי. צילום: אילוסטרציה

עכשיו היה תורי לבכות ובמקום להזיל דמעה חמקמקה ומנומסת מצאתי עצמי מתייפחת ומררת בבכי, כאילו זה עתה אבדתי בעצמי את אהובי. הניה טפחה לי על הכתף וחייכה.

"ומה קרה איתכם אחרי", שאלתי מלאת ציפייה. "כלום", היא ענתה במן שלווה שקצת עצבנה אותי, "לא קרה בינינו כלום, מה יכול לקרות אחרי שישים שנים? דיברנו סיפרנו, נפגשנו כמה פעמים נוספות. אבל אני כבר אישה זקנה ובלי כוח ואהרון היה חולה במחלה איומה ואכזרית שכעבור שנה הכריעה אותו וחוץ מזה, היתה לו אישה שטיפלה ודאגה לו כל כך, ולמרות שהתרגשה עבורינו והבינה מה גדולה השמחה והאהבה, אני בטוחה כשהגבר שלה קרא בשמי ואחז בי חזק בלי להרפות, הלב שלה נשבר.

להלוויה שלו באתי, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה תודה שטיפלה באיש היקר הזה, שאהבה אותו, כי הגיע לו אישה טובה כמוה. אחר כך הנחתי זר פרחים ענק וריחני, בדיוק כמו זה שאהרון הקפיד פעם מזמן להביא לי. פעם, בגלגול חיים אחר", אמרה שוב "ונפרדתי ממנו".

שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com

לחצו כאן לכתבות נוספות

לוויה, קבר (ShutterStock)
אולי נתאחד שוב בגלגול הבא. צילום: אילוסטרציה