הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת הייתה בגיל 16, בבר מצווה של בן דוד שלי בניו-יורק. לא עניין אותי ללכת והעדפתי להמשיך לישון, אבל ידעתי שבת דודה שלי, שהייתי די מאוהב בה, תהיה שם גם, אז הסכמתי ללכת. אז עוד לא באמת הבנתי לגמרי את העניין של עזרת נשים ולא באמת ראיתי אותה, אבל הנקודה היא שכדי שאני אשמור מסורת או אעשה משהו עם אופי דתי, צריכה להיות מעורבת בעניין מישהי שאני מאוהב בה.
"אתה לא אוכל חמץ, נכון?", שאלה אותי זוגתי סיגל בזמן שחלפנו יחד ליד חבילות המצות בסופר. חשבתי שהיא צוחקת. הרי שנינו באים מבתים חילוניים למהדרין, ואני די בטוח גם שפעם ראיתי אצלה במקרר נקניק שהיה ספק סוס ספק קרנף, אבל בטוח לא היה משהו שהפריס פרסה והעלה גרה. "בטח שאני אוכל חמץ. את לא?!", עניתי לה וכמעט התפלצתי. "לא, ואני מצפה שתכבד אותי ולא תאכל חמץ גם אתה".
מחפשים דייט להערב? כנסו עכשיו!
אף פעם לא הייתי כל-כך נסער, בטח לא בזמן שהייתי בסופר, ומרוב עצבים כמעט שלפתי את המטבע של ה-5 שקלים מהעגלה בלי לחבר אותה לעגלה אחרת. מילא שבשאר ימות השנה סיגל מנהלת אורח חיים חילוני לגמרי ועכשיו פתאום ברח לה הקוף, מילא שבפסח היא רוצה לאכול דיקטים עבשים, אבל איך אני קשור לזה? איך העובדה שאני לא אוכל חמץ במשך שבוע מהווה ביטוי לכבוד שלי אליה?
אחרי שקצת נרגעתי, אמרתי לסיגל שנסיים את הקניות ונדבר על העניין בבית. אנחנו עוד לא גרים יחד, אבל רוב הזמן אנחנו נמצאים או אצלי או אצלה, והוויכוח על פסח היה מאוד רלוונטי. "אם תאכל חמץ אני לא אוכל להתנשק איתך" סיגל אמרה, וכל הרוגע שאגרתי בדרך הביתה נעלם. "אז אל תתנשקי איתי. אני גם ככה שונא טעם של מצות", אמרתי לה. "דברי איתי כשתביני שלכבד מישהו לא קשור ללאכול או לא לאכול חמץ בפסח. אני חוזר הביתה". ובאמת חזרתי הביתה.
הדייט החלומי שלכם מחכה לכם
במשך יום שלם אני וסיגל לא דיברנו. מעבר לוויכוח על כן או לא חמץ בפסח, הרגשתי שמדובר במשהו הרבה יותר מהותי מזה. מה אם מחר פתאום סיגל תרצה להתחתן ברבנות? לשמור נידה? לצום ביום כיפור? אני רוצה לנהל חיים חילוניים למהדרין, ומצפה שבת הזוג שלי תחשוב כמוני. אין לי בעיה שהיא תעשה מה שהיא רוצה, אבל לכפות עליי אמונה או מסורת מסויימת מרגיש לי לא הוגן, במיוחד לאור כל הדברים הטובים שאני עושה בשבילה. ואז, אחרי שלא דיברנו יום שלם, סיגל שלחה לי ווטסאפ.
קיוויתי שמדובר בהתנצלות, אבל טעיתי. סיגל רק כתבה שאני לא חייב לאכול אוכל כשר לפסח, אבל שאני אדע שיהיו לזה השלכות. "אילו השלכות?", שלחתי לה הודעה בחזרה, והיא ענתה: "מי שאוכל חמץ בפסח יישרף בגיהנום". היה לי ברור שהיא צוחקת, והרגשתי שנפער סדק קטן בחומת הריב שבנינו סביבנו. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני בא אליה.
רציתי להדביק לעצמי פיתה על המצח לפני שאני מגיע, אבל לא רציתי שהיא תחשוב שאני דביל, אז באתי רגיל. סיגל אמרה שהיא יודעת שהיא לא הייתה בסדר, ושאם אני רוצה לאכול חמץ בבית שלי אין בעיה, אבל כשאנחנו אצלה היא מצפה שאשמור על כשרות ולא אוכל דברים לא כשרים לפסח. אמרתי לה שאני מסכים, אבל אם אנחנו אצלי היא צריכה להבין שמדי פעם אני אנשנש קצת לחם ושטויות. היא עיקמה את הפרצוף, ונאלצה להסכים בהשלמה.
אמנם השלמנו, אבל אני מרגיש שיהיה קשה לשקם את היחסים שלנו עכשיו. גם אם על פניו מדובר בריב מטופש, לדעתי הוא מסמל דברים עמוקים הרבה יותר כמו אידאולוגיה וצורת הסתכלות על החיים. אני באמת אוהב את סיגל, אבל אני כבר לא בטוח בקשר הזה כמו שהייתי לפני הריב הזה. תמיד ידעתי שמצות זה רע.
לחצו כאן לכתבות נוספות