בסופו של דבר, הכל בחיים זה עניין של סמנטיקה וטרמינולוגיה: אומרים "מצטער שלא חזרתי אליך, נרדמתי", אבל מתכוונים ל"לא רציתי לדבר איתך". אומרים "כן, דביר בנדק ממש רזה!" אבל מתכוונים ל"הוא אולי רזה, אבל הוא עדיין הדבר הכי לא מצחיק אי פעם", ואומרים "בואי ניסע לצימר", כשבעצם מתכוונים ל"בואי ניסע להזדיין בצפון בלי שאף אחד יפריע לנו".
וכך יצא שאני וסיגל, חברתי בחודשים האחרונים, החלטנו לנסוע לצימר. "מי שלא נסע לצימר עם זוגתו כאילו לא מימש את ברית הזוגיות שלו" כתב פעם הרמב"ש, ומי אני שאתווכח איתו. מה שאותו חכם מלומד לא ידע, זה שהנסיעה לצימר מתחלקת לשני סוגים: אם אתם זוג ותיק שנמצא כבר הרבה זמן ביחד, הנסיעה לצימר היא בשבילכם עוד סוג שלי בילוי שמלווה בעוד רצף של בואי כבר נגמור עם זה-אני מעדיף לישון מאשר לגעת בך-לא אכפת לי אם את ערומה את מסתירה לי את הטלויזיה, אבל אם אתם זוג טרי העניין הוא אחר: הכל נראה מרגש ומבטיח, ואתה בטוח שאתם הולכים לעשות סקס כל-כך הרבה עד שתצטרכו להחזיר לבעלת הצימר את המפתחות, או עד שיימאס לכם, אם יש דבר כזה בכלל. אני וסיגל משתייכים לסוג השני, תודה לאל.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
בבוקר שישי נכנסנו לאוטו ונסענו לכיוון הצפון הרחוק. השמש זרחה, הציפורים צייצו, והפקקים השרו אווירה רומנטית של ציפייה. אני נהגתי ורוב הזמן סיגל ישנה, וכשהגענו אחרי כמעט 4 שעות נסיעה הרגשנו שהולך להיות לנו סופשבוע מושלם.
שנינו התרגשנו כי זו הפעם הראשונה שאנחנו הולכים לבלות יותר מ-24 שעות יחד. עד עכשיו היא הייתה באה אליי לישון, והולכת ישר על הבוקר. הנסיעה לצימר היא בעצם סוג של מבחן לזוגיות שלנו, שאמור לבחור אם אנחנו מסוגלים להיות יחד באותו חלל למשך יום שלם. יחסי המין כבודם במקומם מונח, אבל אין לי ספק שבצימר ניאלץ פתאום להתמודד עם מצבים שטרם נאלצנו להתמודד איתם קודם, ושנינו גם נגלה דברים אחד על השנייה שהיינו מעדיפים לגלות בשלב מאוחר יותר בקשר, או לא לגלות בכלל. רשימת הדברים היא ארוכה ומגוונת, אבל בראשה נמצא משהו אחד יחיד ומיוחד ששינה את כל ההסתכלות שלי על מערכת היחסים שלנו בכלל, ועל סיגל בפרט: סיגל מחרבנת.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל הדחקתי. בצימר של 40 מטר מרובע, עם אקוסטיקה של מקלט, קשה להדחיק. כשסיגל אמרה שהיא הולכת רגע לשירותים להתרענן, עוד האמנתי לה. אולי היא רוחצת פנים, אולי היא מחדשת את המייקאפ, אולי היא הלכה לפוצץ חצ'קון. אבל לא, כי סיגל הייתה שם יותר מדי זמן כדי לעשות את כל אלה. וזה לא רק שהיא מחרבנת, אלא, איך לומר את זה בעדינות, זה גם לא מריח משהו. לא כמו שהייתי מצפה שזה יריח לפחות.
סיגל ניסתה להסתיר את זה עד כמה שהיא יכולה, אבל האמת היא שאי אפשר להתחמק מזה. כלומר, אפשר להתחמק מזה, אם חברה היא בת 80 או בת שנתיים וחצי, ואז היא יכולה ללכת עם חיתול בלי שתשאל אותה שאלות. אבל סיגל היא בת 28, וכשכוח עליון מחליט לתפוס אותה בבטן ולהצעיד אותה אחר כבוד אל החדר שבו היא תיפרד מרבע ממשקל גופה ומחצי מכבודה העצמי, אין לה מה לעשות עם זה.
אחרי 20 דקות של "התערננות" סיגל יצאה מהשירותים עם מבט אשם ופרצוף מבוייש. היא ידעה שאני יודע שלא התרעננות קרתה שם, והיא ישר אמרה "נו אז מה עושים פה?". יכולתי להגיד כל דבר אחר, אבל ברגע של חוסר טאקט אמרתי לה: "לפני הכל, מחרבנים מלא!". ואז סיגל בכתה.
אמרתי לה שאני מצטער וחיבקתי אותה, ואמרתי לה שאין לה מה להתבייש כי כבר היינו במצבים הרבה יותר אינטימיים, ושאם היא צריכה ללכת לשירותים היא צריכה להרגיש חופשייה לידי, בדיוק כמו שאני מרגיש לידה. אמרתי לה שמה שעוזר לי להיות יותר חופשי בעניין היא הידיעה שכולם מחרבנים, וכשאני רוצה להרגיש ממש טוב עם עצמי אני מדמיין את בר רפאלי יושבת ומזיעה על אסלה, אחרי שהיא תקעה לאפה עם שווארמה בתחנה המרכזית בבאר שבע.
סיגל אמרה לי שאני אידיוט. היא אמרה שאף אחד חוץ לא יכול לתאר לעצמו דבר כזה, ואף אחד גם לא רוצה, כי בני אדם מתים על הכחשה."כולנו אוהבים לחשוב דברים מסויימים, גם אם עמוק בפנים אנחנו יודעים שאין להם שום אחיזה במציאות", היא אמרה. "אף אחד לא אוהב שמנפצים לו את האשליה, בייחוד אם האשליה הזאת נמצאת איתו עכשיו בצימר בצפון", היא המשיכה והתחילה לצחוק.
אני נשבע שזו אחת השיחות הכי מטומטמות שאני וסיגל אי פעם ניהלנו, אבל עם זאת, היא הייתה גם אחת הכי טובות. אולי בהתחלה הייתה בינינו קצת מבוכה, אבל בעקבות השיחה היה לנו סופשבוע חלומי יחד. אכלנו, שתינו, שכבנו, צחקנו, וגם חירבנו. כל אחד בנפרד, אבל בלי להסתתר ובלי להמציא מעשיות בדרך לשירותים. פתיחות, זו מילת המפתח.
אני וסיגל היינו צריכים לשלם 800 שקל ללילה כדי לזכות באותה פתיחות, אבל אפשר לייצר פתיחות דומה גם בבית, ובחינם. זכרו שכולנו אנושיים, ומה יותר אנושי מהפרשות? ברגע שתבינו את זה, היחסים שלכם ישתפרו פלאים. הנה, תראו אותי ואת סיגל.
לחצו כאן לכתבות נוספות
