"יש לי רעיון מעולהההה בשבילך!!!" היא כתבה לי בוואטס אפ, בשבע וחצי בבוקר. שעה שבה החברות שלי תמיד מרגישות דחף לסמס לי. אני יודעת מה ה"מעולה" הזה שלה אומר: היא חשבה על עוד דרך מקורית בשבילי להכיר מישהו. ואין לי כוח להסביר לה שלא בא לי. בשבועות האחרונים שמתי את חיי הדייטינג שלי על הולד (במלים אחרות: החזרתי אותם למצבם הטבעי). הלב קצת מנופץ מהבחור האחרון והנפש קצת עייפה מהחיפושים ובכלל, אימצתי מן גישה כזו של "אשחרר את זה וזה יבוא לבד". גישה שמעולם לא הוכיחה את עצמה בשבילי בכל מה שנוגע לאהבה, אבל בהיעדר אופציות אחרות וחשק, אני מנסה אותה שוב.
אבל לכי תסבירי את זה להילה, שכשנכנס לה רעיון לראש, היא בטוחה שהרעיון שלה יציל את העולם. פעם באמת היו לה רעיונות מבריקים: איך לגייס כסף למקלט לבעלי חיים שעמד בפני קריסה, איך לעזור לחברה מובטלת שלנו למצוא עבודה, איך להפתיע חברה אחרת ביום הולדת משמעותי במיוחד. רק שמאז שהיא התחתנה ועשתה הילדים, והיצירתיות שלה איכשהו נקברה מתחת לערימה של בקבוקים וחיתולים, היא מנקזת את שביב המקוריות שעוד נותר לעבר יעד אחד: חיי הדייטינג שלי. אין לי מושג למה כל כך חשוב לה שאמצא זוגיות לפעמים אני חושדת שהיא פשוט רוצה לגרור אותי יחד איתה לביצת התינוקיה הזו, כדי שתהיה לה פרטנרית לקיטורים. היא טוענת שהיא רוצה לראות אותי שמחה ושלמה. ואז עוברת לספר לי כמה בעלה הרגיז אותה בחודש האחרון.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
"מה עכשיו?" אני עונה לה בחוסר סבלנות, והיא שולחת לי לינק לפוסט בפייסבוק שאיזו בחורה כתבה. "אחרי שנים של רווקות, החלטתי שהגיע הזמן למצוא את האחד שלי, וכאן אני צריכה את עזרתכם", היא כתבה שם, לצד כמה תמונות מחויכות למשעי של עצמה. "הוא צריך להיות טוב לב, חם, חכם ומשכיל, ובעיקר לרצות למצוא מישהי להזדקן איתה".
258 לייקים ועוד איזה 500 שיתופים. ניחוש שלי? 0 דייטים.
זה טרנד, אחד מיני רבים. כל מה שהיה צריך זו רווקה אחת שתכתוב פוסט אחד, ובו קריאה נרגשת לחבריה ומכריה לעזור לה למצוא את המיועד לה. אני יודעת, לא יפה להיות צינית בקשר לזה, אבל מה לעשות, אני מתקשה שלא. אפילו מול הידיעה שיש כאלה שהשיטה הזו עבדה עבורן.
"תעלי פוסט כזה, ואנחנו נשתף. תכתבי בדיוק איזה סוג של בחור את רוצה", הילה כותבת לי. "אני אומרת לך, זה יעבוד מעולהההה! אוי שיט, התינוק פלט. כבר מתחברת שוב".
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
התינוק פלט וגם לי מתחשק להקיא קצת. המחשבה על פרסום הכמיהה שלי לזוגיות בפייסבוק, כדי שכולם יוכלו לקרוא באיזו אופטימיות פוזיטיבית אני מזמנת זוגיות לחיי, או קשקוש כזה או אחר עושה לי בחילה. בטח, יהיו כמה מאות אנשים שיתרגשו מהפוסט שלי, ואני מסוגלת לכתוב אותו יותר מרגש מכל אחת מהרווקות האלה שכבר עשו את זה לפניי, ויהיו עוד כמה מאות שישתפו. ואולי אפילו יגיעו כמה פניות של כמה בחורים, אבל אני חושבת דווקא על אלה שיקראו את הפוסט הזה ולא יגיבו, אלא יצקצקו עליי מאחורי גבי וילעגו לנואשות שלי. ואולי זה לא היה מזיז לי, אם לא הייתי מסכימה איתם.
אני מקנאה בבנות האלה, על האומץ להיחשף ככה, להודות בכך שלבד הן לא מצליחות למצוא אותו. אני עדיין לא שם. עדיין מאמינה שהוא יבוא. איכשהו, מתישהו. כמו שאמרתי, כרגע אני מאמצת חזק את גישה הלשחרר. אולי זה ישאיר אותי רווקה לעוד כמה חודשים, אבל אני לפחות לא צריכה רחמים של אף אחד בפייסבוק.
לחצו כאן לכתבות נוספות
