"אני לא חוגג את הולנטיינז, הוא היה אנטישמי", אמרתי לחברה שלי סיגל בתור ניסיון אחרון לסיים את השיחה, שהתחילה עוד שבוע קודם לכן. השיחה התחילה כמו כל שיחה רגילה אחרת שלנו, רק שבמקום לסמס לי "בוקר טוב", קיבלתי מסיגל הודעה של "אז מה עושים בוולנטיינז?".
למען הגילוי הנאות, אגיד שאולי אני לא תמיד זוכר תאריכים, אבל את ה-14.2, היום שבו אנשים חוגגים את האהבה שלהם, אני זוכר מצויין. מהסיבות הלא נכונות, אבל זוכר. בשביל סיגל זהו יום האהבה, בשבילי זהו היום שבו לפני 10 שנים גיליתי שאני אלרגי לחצילים. לחצילים ולימי אהבה קיטשיים ודביקים.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
בתגובה לסמס שלה, כתבתי לסיגל שאני מעדיף שנדבר על זה פנים מול פנים בערב כשניפגש, וכך היה. הייתי בטוח שהשיחה תהיה רגועה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא רק שסיגל רוצה שנחגוג יחד את ולנטיינז, אלא שאין בכלל סיכוי שלא נחגוג אותו. "זה כמו יומולדת של האהבה שלנו", היא אמרה. ואני שתקתי, ואז אמרתי לה שיום ההולדת של האהבה שלנו היא בכלל בתאריך שבו הכרנו. איזה מן יומולדת זה כשכולם חוגגים אותו ביחד?
"אני לא רוצה שיגידו לי מתי לחגוג את האהבה שלי. זה מלאכותי, זה מעושה, וזה מרגיש מאולץ", נאמתי לסיגל. "אתה לא באמת אוהב אותי?", היא שאלה. ואז ממש נעלבתי. איך העובדה שאני לא רוצה לחגוג את היום הזה מורידה מהאהבה שלי אליה? "בטח שאני אוהב אותך, זה לא קשור בכלל. ולנטיינז זה יום שהמציאו כדי לגרום לאנשים לשלם פי ארבע על מנות במסעדות ולקנות לבני הזוג שלהם דברים שהם בחיים לא היו קונים להם ביום רגיל. אין מישהו בעולם שיש לו מה לעשות עם מגש לקרח בצורת לבבות".
סיגל חושבת שאני מתבייש בה. מבחינתה, אם אני לא רוצה לצאת ולחגוג איתה את יום האהבה, פירוש הדבר הוא שאני לא מוכן להצהיר על האהבה שלי אליה ברבים, ושאני מעדיף להחביא אותה בזמן שכל השאר מנופפים בזוגיות שלהם בחוצות העיר. היא גם חושבת שמגש שעושה קרח בצורת לבבות זה מגניב, אבל זו כבר שיחה לפעם אחרת. בקיצור, הרגשתי שנפערה בינינו תהום שאי אפשר לגשר עליה. "אפשר לגשר עליה, אם נצא לחגוג יחד את ולנטיינז", סיגל אמרה כאילו קראה את המחשבות שלי.
אני לא אוהב לעשות דברים רק כי אני חייב, ואני גם חושב שאם נחגוג רק כדי שסיגל תהיה מרוצה, עדיף כבר לא לחגוג. שוב לא הסכמנו, כל אחד התבצר בעמדתו שלו, ויצא שלא דיברנו כמעט שבוע. מצד אחד, אפשר לחשוב שזה ריב מטופש. מצד שני, אולי זה ריב מהותי על ראייה שונה של דברים.
אחרי שבוע נשברתי. לא ידעתי מה יהיה, אבל הבנתי שאי אפשר להמשיך עם הברוגז המהדהד הזה, וחשבתי להציע לסיגל פשרה: נחגוג, אבל בבית. בלי זיקוקים, בלי מתנות מפגרות, ובלי לשלם 70 שקל על "פסטה ולנטיינז", שזו סתם פסטה רגילה, שביום רגיל עולה חצי מחיר. אז ביקשתי ממנה להגיע אליי כדי שנדבר.
בשיחה סיגל הצטערה ואמרה שהעניין יצא לגמרי מפרופורציות, וגם אני התנצלתי ואמרתי שאולי הייתי צריך להיות יותר רגיש. בסוף גם הסתבר שתקעו לה משמרת בערב של הוולנטיינז, ושבכל מקרה לא נוכל לחגוג אותו. "אז נחגוג פעם אחרת", הצעתי לה. "זה כבר לא יהיה אותו הדבר", היא אמרה, והוסיפה באותה נשימה שאולי זה לא באמת משנה. אני חושב שיום האהבה הוא לאנשים שהזוגיות שלהם היא כרטיס ביקור לנופף בו. את האהבה שלי אני מעדיף לחגוג בכל השנה.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
