יעל היא בחורה צעירה, צנומה ומלאת בנמשים. את הפגישה איתי היא הספיקה לבטל שלוש פעמים, כל פעם בתירוץ אחר, אבל עכשיו היא מודה בביישנות: "פחדתי מהרגע הזה, לא ידעתי איך ארגיש כשאספר את כל מה שעבר עלי ועל דותן בשנים האחרונות".
ביום ראשון האחרון היא חגגה את יום הולדתה ה - 25 "זו השנה הראשונה שאני חוגגת יום הולדת איתו באופן גלוי, בתור בן הזוג שלי", היא אומרת. ~למרות שאנחנו ביחד כבר כמעט 10 שנים.
דותן, החבר של יעל, הוא גם בן דוד שלה, "את בטח מבינה שאנחנו ביחד בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד כשהיה מגיע עם ההורים שלו אלינו לביקור, הבטן שלי היתה מתהפכת. רק בגיל 15 הבנתי מה זו התחושה הזו והצלחתחי לקרוא לה בפעם הראשונה בשם, הבנתי שאני מאוהבת בדותן.
אני זוכרת את הקיץ כשנסעתי לישון אצלו בקיבוץ. שבוע שלם לקח לי עד שאזרתי אומץ וסיפרתי לו מה אני מרגישה, כל כך פחדתי מהתגובה שלו, לא ידעתי מה הוא יגיד, יכולתי רק לקוות שגם הוא קצת מאוהב בי, אבל הפחד שזה רק אצלי בראש גרם לי לחרדה עצומה.
אני זוכרת את הערב הזה כאילו לא עברו עשר שנים. ישבנו בפאב של הקיבוץ, אני שותה קולה והוא שותה בירה. אמרתי לו "דותן, אני הולכת להגיד לך משהו מבהיל". הוא הנהנן, צחק ואמר, "נראה אותך, תבהילי". וכך התוודיתי: "אני חושבת שאני קצת מאוהבת בך, ואני יודעת שזה אסור, אבל אני לא יכולה להשתלט על התחושה הזו, אני לא יכולה יותר להמשיך ולהתעלם ממנה, כי זה גומר אותי ועושה אותי עצובה", הוא הביט בי המום, אבל ראיתי שזה מצא חן בעיניו ואחרי כמה שניות שהרגישו לי כמו שעתיים, הוא אמר "אני מרגיש אותו הדבר, את הרי יודעת נכון? כבר הרבה זמן אני מרגיש אליך ככה, כמו שמרגישים לבחורה שאוהבים", אלה היו המילים המדוייקות שנאמרו באותו ערב.
שלוש שנים התכתבנו, הסתמסנו, דיברנו שעות בטלפון, במחשב, כל יום כל היום, הוא שם בצפון הרחוק שלו ואני כאן. מתראים לעיתים רחוקות באירועים משפחתיים. מתגעגעים, מסתירים, מאושרים ומבועתים גם יחד.
כשהתגייסתי לצבא, הוצבתי לשרת בצפון, הוא כבר התחיל ללמוד ושכר בית משלו ואת כל לילותיי עשיתי איתו. היינו בטוחים שאף אחד לא יודע, שאנחנו מצליחים להסתיר הכל, למרות שהיום אני חושדת שכולם ידעו ובחרו לשתוק.
באותם הימים, כשאמא שלי היתה שואלת איפה אני ואם יש לי חבר הייתי משקרת, למרות שכל כך רציתי לספר לה שטוב לי, שאני בעננים, שאני משוגעת על האיש הכי מקסים ורגיש וטוב לב שיש, שאני מאוהבת בבן של אחיה. אבל ידעתי שזה יבהיל אותה או יכעיס, שזה לא יתקבל על דעתה. שאפילו אצלנו, בבית שמתיימר להיות נאור ומקבל ופתוח, בשורה כזו תטלטל את כולם והמשפחה תתקשה לעכל את זה.
כשהשתחררתי מהצבא, החלטנו לספר לכולם אבל לא עשינו את זה. משום מה תמיד מצאנו סיבה טובה לדחות את השיחה הקשה הזו והשנים עברו בעוד הסתרה ועוד שקרים, עד שבגיל 22 נשבר לי ממנו וממני, נמאס לי מהכל והחלטתי לברוח ללונדון וללמוד שם. בקושי שנה הצלחתי לחיות בלעדיו, למרות שגם זה לא ממש מדויק, כי הוא תמיד היה שם, קיבל ממני דיווח בעל פה ובכתב על כל גבר שביקר בדירתי, על כל אחד שהכנסתי לחיי מתוך איזו תקווה שאולי אצליח להוציא את דותן כבר מהראש שלי.
כשחזרתי ארצה, חזרנו אחד אל השניה והמרחק, במקום להשקיט ולהשכיח רק חיזק והגביר את האהבה. הגעגוע לא הותיר מקום לספק והחלטנו לצאת מהארון החשוך הזה בו חיינו כל כך הרבה שנים ולהתמודד עם הפחד, לגמור כבר את משחק השקר הארוך הזה.
האמת שזה לא היה נורא כמו שדמיינתי, אחרי כל כך הרבה שנים של הסתרה, של פחד ואיפוק, רגע האמת יכול רק לשחרר ולהרגיע.
אמא שלי כמעט התעלפה, למרות שאני משוכנעת שידעה והעמידה פנים כי לא רצתה להתעמת איתי. אבא של דותן היה טרוד בעיקר במה יגידו אחרים, אחותי צחקה ואמרה שידעה, שכולם יודעים ואבא שלי, שהתגלה כבעל נפש אצילה ופתיחות רגשית יוצאת דופן אמר, "את הבת שלי ואם את אוהבת אותו, אני נותן את ברכתי ועוד הוסיף כדי לשבור את הקרח ולתבל בקצת ציניות: "העיקר שהכל נשאר במשפחה".
היום אני מאושרת שבחרנו לספר למרות שידענו שיהיה לזה מחיר משפחתי וחברתי. אני כל כך שמחה על כך שאני יכולה לחבק בגלוי את דותן ולאהוב אותו בלי לפחד כל הזמן. ולא, לא באמת אכפת לי מה יהיו הסנקציות של הסביבה, מי שאוהב אותנו יאלץ לקבל את העובדה שאנחנו שני אנשים שאוהבים אחד את השניה אהבת נפש וכן, אנחנו גם בני דודים.
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
האחת או האחד מצפה לכם ברשת
