"דרך השלום", שירו של פאר טסי, מתנגן בימים אלה מכל חלון בית או מכונית אפשריים, כובש בסערה את כל תחנות הרדיו האזוריות, וחורך את היוטיוב (עם למעלה משלושה מליון צפיות). "אם אי אפשר להילחם במשהו" אמר לנו פעם איש חכם, "כדאי מאד להצטרף אליו". אז הצטרפנו. נכנענו גם אנחנו לחן המתקתק ולמלים המקפיצות אותן כתב אבי אוחיון, רקדנו, השתוללנו, והקפצנו הפוך כמו טקילה בליל קיץ פרוע. ואז עצרנו לרגע, חשבנו והבנו שהשיר הזה, שהוא לכאורה סתמי ופשטני, טומן בחובו הרבה מאוד רמזים על החברה שלנו ועל יחסה ההולך ומשתנה לאהבה, לזוגיות ולאינטימיות. אז פירקנו את השיר לגורמים, בחנו כל אות בזכוכית מגדלת וניסינו להבין למה בדיוק התכוון המשורר וחשוב מזה: מה זה אומר עלינו.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
אהבה בת זמננו
עצם כתיבתו של השיר, עוד לפני שדיברנו על הצלחתו המסחררת, באה לרמוז לנו על השינויים בכל הקשור ליחסים בין גבר לאשה. "איזה חום! "אולי נזוז?" שואלת הבחורה של טסי, ומחדדת בעזרת שתי מלים קטנות את ההתנהלות החפוזה, וחוסר הסבלנות שבה נוקטים היום באשר לדחיית סיפוקים. לא צריך להיות העיפרון הכי מחודד בקלמר כדי להבין למה היא מתכוונת בשאלה הקצרה. היא רוצה אותו. כאן ועכשיו, בלי דיבורים מיותרים ופגישות נוספות על ספסלים רומנטיים בשעות הערב, בלי כל הבולשיט הזה שאמור להדק את טיב היחסים בינהם ולבנות זוגיות מבוססת שתחזיק קצת יותר מערב מרטיט אחד.
הפתיחות המינית
לא סתם בחר הכותב בתל-אביב להיות העיר בה מתרחש הסיפור. "כשאתה מגיע לתל-אביב" אמרה לי פעם מישהי, "אתה מרגיש שהכל מותר. שהכל בסדר. שאין במה להתבייש ואתה יכול לעשות מה שבא לך. אתה מרגיש שאתה רוצה להפקיר את הגוף והנפש שלך בידי העיר הגדולה ולחוות את כל מה שהיא יכולה להציע במלוא העוצמה". לא רק שהכותב מציין פעמיים את העובדה שהסיטואציה מתרחשבת בתל-אביב, הוא גם מוסיף ומציין זמנים. בפעם הראשונה זה "תל-אביב לפני חצות", כשעוד העניינים רק מתחממים, ובפעם השניה זה כבר זמן השעות הקטנות, וזה כבר הזמן הזה שמשהו באווירה משתנה, ונותן תחושה של שחרור אפילו עוד יותר גדול מזה שקיים באופן תמידי בעיר הלבנה, שהיא שם נרדף לחיי מין סוערים, מלאי תאווה ונטולי עכבות.
"בבית קפה בין השכונות עוד לא כיבו את האורות" שר טסי, ובעצם מספר את סיפורה של העיר ללא הפסקה, שבה הכל תמיד חי ותוסס. עיר המתהדרת באוכל משובח שנמצא כמעט בכל פינה, במוקדי בילוי ופנאי רבים ובאינספור בחורות יפות.
בדיוק כל מה שצריך מי שמבקש לחיות את חייו בצורה מתירנית מבלי שירכלו עליו ויפיצו עליו שמועות (מבוססות) בכל פעם שהוא יורד מהבית עם הכלב (מה שקורה תמיד בערים הקטנות). האוכלוסיה המגוונות, הצעירה והדינמית בעיר מכשירה אותך ומקבלת אותך כמו שאתה, בלי צורך בהסברים, בלי צורך בהתנצלויות.
"אני לא בטוח מה לומר ואם כדאי בכלל לגשת" מהרהר בינו לבין עצמו כותב השיר, אבי אוחיון. אם בתל-אביב הוא מהסס, סביר להניח שבעיר מגוריו הוא בכלל לא היה מעלה בדעתו לפנות אליה.
מה בתפריט
תל-אביב היא מטרופולין. ככזאת, היא מהווה מוקד משיכה עבור צעירים ישראלים רבים, שמגיעים אליה מכל קצוות הארץ בכדי להגשים את חלומם באשר הוא. העובדה הזאת מאפשרת לאדם המתגורר בה או המבלה בה לפגוש ולהכיר מגוון רחב של טיפוסים, אנשים ונשים, ולהיחשף לכל סוגי הבחורים והבחורות המגיעים אליה מתרבויות שונות, מביתם שבפריפריה. הבחורה הספציפית בשירנו אולי אוהבת הפוך, אבל כאן בתל-אביב אפשר למצוא גם כאלה שחובבות קפה שחור, תה בטעם קמומיל, מכורות לשוקו חם ומה לא. בקיצור, את כל הצבעים, את כל המינים, את הכל תוכלו למצוא כאן. הדבר היחיד המשותף לכולם, כך נדמה, הוא התלונות בנוסח "איזה חום" בדומה לבחורה בשיר, והרצון לפרוק עול. וגם ההרגשה שהכל אפשרי. שאפשר בכל מובן, ובכל נושא. שאפשר בכל הכוח.
כמו דמות מסרט
אחד המשפטים היותר זכורים בשיר הוא ההודאה של המספר בתחושה שכל הסיטואציה שאליה נקלע, כלל איננה מציאותית. "אני מרגיש ממש כמו דמות מסרט" הוא מצהיר, ובעצם בא לתאר תחושת מצב שבה הכל הולך לו חלק מדי, מהר מדי, מוצלח מדי. עד כדי כך מהיר ומוצלח שנדמה לו שזה לא הוא שם שאשכרה שותה מהיין הלבן שהיא מוזגת ומוזגת, אלא כוכב קולנוע שרמנטי, החיי חיים מושלמים באיזו וילה בהוואי. חיים בהם הכל ניתן על מגש של כסף. וזאת פחות או יותר ההרגשה של כל מי שחווה על בשרו את הסטוץ התל-אביבי. נדמה לך שהחיים טובים מדי אליך, עד כדי כך טובים שמישהו בטח כתב את זה, וזאת לא המציאות.
בסוף כל לילה
כמו כל דבר בחיים שאליו אנחנו מכוונים ואותו אנחנו עושים, גם כאן נכון לשאול "מהי המטרה?". לאן כל זה הולך ומה אנחנו לוקחים איתנו בסופו של דבר, אחרי שהבחור נעתר לשאלה/בקשה "אולי נלך לחדר?" וכשעוד סטוץ נגמר, במקרה הטוב בבוקר שלמחרת, כפי שמציעה לו הבחורה בשיר ("אם אתה רוצה אתה יכול להישאר פה גם לישון"), ובמקרה הפחות מעולה - דקה אחרי. קרן פלס כתבה פעם באחד מטוריה השבועיים מכתב פרידה מתל-אביב, שם היא כתבה שהיא חיה כל כך הרבה שנים בעיר, לקחה ממנה הכל, ובכל זאת, בסוף, נשארה עם ידיים ריקות. את האהבה שלה היא מצאה במקום אחר, רחוק מהעיר, עם בחור לא תל-אביבי בעליל, במפגש שהתקיים הרחק מארצנו הקטנטונת. הדברים של פלס חרוטים לי עמוק בזכרון, והם מביאים אותי לחשוב שאולי תל-אביב היא רק תחנה בדרך. תחנה שכדאי שכל ישראלי וישראלית יעברו בה בטרם בנו לעצמם חיים ממוסדים עם בית, גינה וכלב. כי אולי רק אחרי שניסית כבר הכל, ואתה יודע בדיוק מה מחכה לך בחוץ, תוכל לשמור באמונה ובנאמנות גדולה על הקן הקטן שבנית.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה