בניגוד למה שניתן לחשוב, לא התקפי לב, לא סרטן וגם לא סוכרת הן המחלות המסוכנות של תקופתנו, אלא דווקא מחלה אחרת: הזמינות, או אם להיות מדוייק יותר, הרצון והציפייה שלנו מאחרים להיות זמינים עבורנו 24 שעות ביממה. בטלפון בפייסבוק, במייל, וכמובן שגם בווטסאפ. לא ענית לטלפון? אתה מסנן. לא עשית לייק או הגבת? אתה לא חבר. לא ענית למייל? איך אתה מעז?! את כל אלה עוד אפשר לתרץ (הייתי במקלחת, לא הייתי ליד הטלפון, הייתי צריך שקט והחלטתי קצת להתנתק), אבל לך תתרץ עכשיו את העבודה ששני סימני וי מנצנצים בצע כחול ליד ההודעה שנשלחה אליך בווטסאפ, ומסגירים את העובדה שלא מקלחת ולא נעלי קיפי אתה קראת את ההודעה ופשוט התעלמת.
החידוש האחרון של ווטסאפ, שמסמן כל הודעה שקראת בשני סימני וי כחולים ובעצם מלשין לשולח ההודעה אם קראת אותה או לא, לא רק אומר שהרצון של בן אדם לפרטיות ולקצת שקט מתגמד לעומת הרצון של הסביבה שתהיה זמין בכל רגע נתון, אלא גם מטפח פחדים ונוטע פחד בלבבות ההמון.
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
לפני כמה ימים שלחתי הודעה לבת זוגי הטרייה וכתבתי לה כמה אני שמח שהכרנו, שמאוד כיף לי איתה ושחשבתי להזמין אותה בשישי הקרוב לארוחה משפחתית אצל ההורים שלי. מיד הופיעו שני וי כחולים, שמחתי שהיא קראה את ההודעה, ובאופן טבעי חיכיתי לתשובה ממנה. וחיכיתי עוד קצת, ועוד קצת, ואחרי שחיכיתי 50 שניות שנראו כמו נצח, עדיין לא קיבלתי ממנה כלום. נאדה. האמת בהקה לי מול הפרצוף בצבע כחול אוקיינוס. בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שלוקח לה זמן לענות כי היא חושבת על ניסוח מתאים, אבל גם אחרי חצי שעה לא קיבלתי ממנה שום הודעה, וגם לא אחרי שעה. את ההודעה שלחתי לה בשעה 12:34, היא ללא ספק קראה אותה, ואפילו ראיתי שבשעה 14:47 היא הייתה מחוברת.
מיד עלו לי לראש תרחישי אימה: היא בטח בוגדת בי, לא כיף לה איתי והיא לא יודעת איך להגיד לי את זה, היא לא רוצה לבוא לארוחה אצל ההורים שלי כי גם ככה היא מתכננת להיפרד ממני הערב, היא לא באמת התכוונה כשהיא אמרה שהגודל לא קובע, ועוד ועוד. קפאתי. איזה עוד סיבות יש לה לקרוא את ההודעה שלי ולא להגיב? הרי אם היא הייתה מרגישה כמוני, היא הייתה עונה מיד. היא גם יודעת שאני יודע שהיא קראה את ההודעה ששלחתי לה, והעבודה שלא אכפת לה מזה ביאסה אותי עוד יותר. באמת שהפעם הרגשתי שזה זה ושהקשר שלנו מיוחד.
איכשהו העברתי את היום בעבודה והצלחתי לשרוד את השעות מלאות התהיות שלי, וכשהגעתי הביתה השעה כבר הייתה אחרי שבע בערב. התלבטתי אם למחול על כבודי ולשלוח לה עוד הודעה, או לחכות שהיא תחליט שהגיע הזמן לענות לי ולהפסיק לתת לי להתבשל בחוסר הוודאות והתסכול. בסוף החלטתי להיות בן אדם בוגר, ולהרים לה טלפון. נראה אותה מתחמקת מזה!
אבל היא לא ענתה. והשעה כבר הייתה כמעט עשר בערב, ולא שמעתי ממנה כל היום. "אני רווק שוב", חשבתי לעצמי שוב והתחלתי לעכל את רוע הגזירה, אבל אז הטלפון שלי צלצל. מספר חסום, אבל עניתי בכל זאת.
"היי, זאת אני", היא אמרה מהעבר השני של הקו. אני חושב שאף פעם לא הייתי מאושר כל-כך לשמוע את הקול שלה. מאושר ומפוחד. "היי", עניתי בחשש. "אני מצטערת שלא דיברנו כל היום" היא אמרה בקול קצת רועד. "סבתא שלי נפלה בבית והייתי חייבת לנסוע לאסוף את אמא שלי ומשם לטוס לבית חולים. מרוב לחץ השארתי את הפלאפון שלי באוטו, ורק עכשיו נזכרתי שלא עדכנתי אותך, אז הנה. אני מקווה שהכל בסדר. אני כבר מתה לראות אותך, ותדע לך שמה שהחזיק אותי בכל היום המסריח הזה היא הידיעה שמחר אנחנו נפגשים. תגיד גם לאמא שלך שאני אשמח לבוא לארוחת שישי. אתה מקסים. אני חייבת לעוף כי הרופא קורא לנו, אז נדבר. ביי, נשיקות". ואז היא ניתקה. בלי שהייתה לי אפשרות להגיב, וגם אם הייתה לי, אני לא בטוח שהייתי יודע מה להגיד.
הרגשתי אידיוט. לעזאזל עם ווטסאפ, לעזאזל עם הווי הכחולים האלה. מפרקי משפחות, הורסי חברויות, מעוררי חששות. אני הרי יודע שטוב לה איתי, ושאם היא לא ענתה לי באותו הרגע שבה שלחתי לה את ההודעה, כנראה שיש לזה סיבה טובה. יכולות להיות מיליון סיטואציות שבהן מישהו קורא את ההודעה ששלחת לו והוא לא יכול לענות באותו הרגע.
שני הווי השטניים האלה לא מהווים אינדיקציה לכלום: לא לטיב הקשר, לא לכמה מישהו אוהב אותך, ולא לכמה חברות היא חזקה או לא. האינדיקציה היחידה שלהם היא כמה אתה אפס אם אתה נותן להם לנהל לך את החיים ולגרום לך לפקפק באנשים שאתה אוהב. לא עוד!
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד