"אז אתה רוצה לבוא איתי בשישי הקרוב לקפוץ באנג'י בלי חבל או לא?", היא שאלה אותי בפעם השלישית בזמן שבהיתי באוויר, ולא ידעתי מה לענות לה. "באנג'י? בלי חבל?" גמגמתי לה אחרי שתי שניות, והיא אמרה: "מה? על מה אתה מדבר? אני צריכה להודיע להורים שלי. אתה תגיע לארוחה בשישי או לא?".
אפילו עשר המשימות שהוטלו על הרקולס לא משתוות כולן יחד למשימה שהוטלה עליי בשבוע שעבר, והיא להגיע לארוחת ערב שישי ראשונה אצל ההורים של החברה שלי מזה חודש. מה ללבוש? מה להגיד? לספר על עצמי הכל? להשאיר כמה פרטים חסויים? מה היא סיפרה להם עליי? דברים טובים? דברים רעים? איך היא שיווקה אותי? מה הם ישאלו אותי? הם נחמדים? הם קשים? הם קשוחים? מה הם יחשבו עליי? יהיה אוכל טעים, או שאצטרך להזמין פיצה לחנייה? ומה עם קינוח? אולי זה מהבתים האלה שלא מגישים בהם קינוח? המון שאלות לא פתורות התרוצצו לי בראש, אבל כמו גואל רצון על ספסל הנאשמים, שידרתי גם אני עסקים כרגיל.
האהבה מחכה לכם ממש כאן
היו לי פחות או יותר חמישה ימים להתרגל לרעיון, אבל המאבק היומיומי היה לא להראות לה שאני חושש או פוחד. הדבר האחרון שרציתי היה שהיא תחשוב שאני לא אוהב את ההורים שלה, לא רוצה להגיע לארוחה, ומעדיף לדחות את המפגש איתם לסיטואציות קצת פחות יזומות, כמו למשל שבעה של קרוב משפחה, שם גם אם יש מבוכה היא נשברת תוך דקה או שתיים עם קופסת בורקסים. אז אמרתי בסדר, וספרתי את הימים לאחור.
גם בדרך לארוחה המשכתי את הקו של לשדר עסקים כרגיל, אבל עיגולי הזיעה מתחת לבית השחי שלי שידרו משהו קצת אחר. זה היה משהו בין "השתתפתי במרתון ת"א והגעתי לפה מיד אחריו" לבין "הצילו". גם הפקקים שהיו בדרך גרמו לזמן להימתח ולהימרח, ולראשונה בחיי קינאתי בתרנגולות שהובלו לשחיטה במשאית שנסעה לפנינו. הייתי מתחלף איתן אם הייתי יכול, אבל הייתה לי ארוחה להגיע אליה. ואז הגענו.
אם חשבתי שעיגולי הזיעה שלי הספיקו להתייבש, המסע לעבר הדירה של ההורים שלה (קומה 10, המעלית מקולקלת) דווקא הוכיח לי אחרת. מה שכן, בזמן שהרגשתי כאילו אני בטיול שנתי במצדה, התחלתי לחשוב שאולי אין לי ממה לפחד, בעצם. הרי לא יכול להיות שהיא כזאת מקסימה וההורים שלה מפלצות. תמיד אומרים שהכל זה עניין של חינוך, וזה לא שאני הולך לפגוש את ההורים של חן טל, רחמנא לצלן. במקרה הכי גרוע יהיה קצת מביך, האוכל לא יהיה לי טעים, אבל זהו. אין סיבה שהם לא יאהבו אותי. אני חתיך ומדהים! ככה לפחות אמא שלי טוענת. כבר התחלתי להפליג עם המחשבות שלי רחוק, אבל אז הגענו ואמא שלה פתחה לנו את הדלת. אבא שלה ישב על הספה בסלון ואפילו לא שם לב שהגענו, אבל אולי בתור התחלה עדיף ככה. חיוך נבוך, לחיצת יד נימוסית, ונכנסנו.
"אז טל, אני מקווה שאתה אוהב עוף בתנור", אמא שלה אמרה לי. "הכנתי גם אורז עם קציצות, צלי בקר, דגים צלויים, ולקינוח יש כבד אווז בשוקולד". שתקתי במבוכה. הייתי בטוח שחברה שלי תזכור להגיד לאמא שלה שאני צמחוני. הסתכלתי לצדדים כדי שהחברה תציל אותי, אבל היא לא נראתה באופק, וכך יצא שעמדתי שם לבד. אני, האמא והקציצות. לפני שהספקתי לגמגם תשובה האמא אמרה: "סתאאאאאם. אני יודעת שאתה צמחוני. זה בסדר, גם אני צמחונית". הוקל לי, וישבנו לשולחן.
במשך 20 הדקות הראשונות של הארוחה ההורים שלה בטח חשבו שני דברים: או שאני אילם, או שאני מפגר. על כל שאלה שנשאלתי פשוט מילאתי את הפה באוכל, ומרוב התרגשות גם לכלכתי את המפה ונפל לי פירה על החולצה. מכיוון שזו החולצה שלי שאני הכי אוהב, נאלצתי לפתוח את הפה ולשאול אם יש אולי מגבון. "בוודאי!" האמא ענתה לי בשמחה, ולקחה אותי איתה לחדר השירותים.
אם חשבתי שהמבוכה היחידה שאיאלץ להתמודד איתה תהיה הישיבה מסביב לשולחן בזמן הארוחה, כנראה שלא ראיתם אותי עומד בלי חולצה בחדר האמבטיה בבית של ההורים של החברה שלי, בזמן שאמא שלה מנקה לי את הכתם של הפירה מהחולצה ומעירה לי על שיערות החזה שלי ("אתה דווקא לא נראה שעיר כשאתה עם חולצה").
מה שכן, אין ספק שהקרח נשבר. הקרח, והכיור באמבטיה. כי בזמן שהאמא הברישה לי את החולצה, החלטתי להתיישב על הכיור, ועל הדרך גם לשבור אותו. הרגשתי שסוף העולם מתקרב ושמלאך המוות בא לקחת אותי, אבל גם אז אמא שלה הייתה ממש חביבה ואמרה שהם בדיוק מתכוונים לשפץ את חדר האמבטיה, ושלא באמת קרה כלום.
אחרי 5 דקות שנראו כמו נצח, חזרנו לשולחן. את החולצה המכופתרת והיפה שלי החליפה טישרט אפורה דהוייה עם הכיתוב "החתונה הנדירה של נויה ושאול", שהיא כנראה החולצה היחידה מהארון של אבא של החברה שלי שהוא הסכים לתת לי. באמת שבסופו של דבר היה ממש בסדר. ההורים שלה היו מאוד נחמדים, דיברנו הרבה, אפילו האוכל היה טעים. כנראה שמה שצריך באמת זה כתם על החולצה, מגבונים, וכיור שנשבר כדי להפיג את המבוכה של הארוחה הראשונה אצל ההורים שלה. נסו את זה בבית.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
