בכיתה ו', בזמן ההפסקה בין שיעור מתמטיקה לשיעור לשון, ניגשתי לדנה, שהייתה סוג של מלכת הכיתה ושאלתי אותה אם בא לה שנהיה חברים. היא הסכימה, הכרזנו על עצמנו כזוג, והכל היה בסדר. טוב לא ממש בסדר. כי אולי הצעת החברות הלכה חלק ודנה הסכימה מיד בלי להסס, אבל הזוגיות שלנו הסתכמה בפעם אחת שבאתי אליה הביתה כדי לקחת איזו מחברת שלי ששכחתי בכיתה, וזהו. בלי החזקות ידיים, בלי חיבוק חמים, בלי קירבה ובטח שבלי נשיקה קטנה על הלחי. אולי היה שם איזה ריקוד סלואו פושר באחת ממסיבות הכיתה ההן, אבל גם זה לא בטוח. מה שכן בטוח, ששנינו הגדרנו את עצמנו כ"חברים".
האהבה הבאה שלכם נמצאת במרחק קליק אחד
מאז כיתה ו' עברו המון שנים, שיטות החיזור השתנו, קמו להם אתרי היכרויות שונים, גם אפליקציות דומות רבות צצו להן כמו פטריות אחרי ביקור אצל זונה, אבל מה שהכי השתנה מבחינתי הוא עניין ההגדרה של הקשר. כי אם בכיתה ו' פשוט הייתי צריך להציע חברות, היום העניין הוא מסובך הרבה יותר: מתי ואיך מחליטים אם אנחנו חברים? אני צריך להציע? היא צריכה להציע? אחרי כמה דייטים זה לגיטימי להעלות את הנושא? ואם היא לא רואה בי משהו רציני? כל השאלות האלה לא היו מטרידות אותי, אלמלא הייתי מכיר את בת זוגי הנוכחית.
עזבו אתכם לשכב יחד בפעם הראשונה, לפגוש את ההורים שלה או להביא אותה אליך הביתה להורים לארוחת השקה - כל אלה מתגמדים לעומת שיחת יחסינו לאן הבלתי נמנעת, שגם אני וגם היא יודעים שמתישהו היא תצטרך לעלות, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות זה שיפתח את תיבת הפנדורה הזו. אבל אחרי כמעט חודש ביחד, כנראה שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יקפוץ למים.
להרבה אנשים אולי אין בעיה לחיות בחוסר ודאות במשך חודשים ארוכים, אבל אני בן אדם של יציבות, וחשוב לי לדעת שהבחורה שאיתה אני יוצא רואה כי כבן הזוג הבלעדי שלה, שאני זה שהיא רוצה להיות איתו, שהיא רואה איתי עתיד משותף ושהיא מקבלת אותי למרות שצומחות לי שיערות על האוזניים שמזכירות לי שאני כבר לא בן 16, ושעדיין מדי פעם יש לי חצ'קונים, שהם בעצם תזכורת של הגוף שהוא מתגעגע לסוויט סיקסטין שחגגתי אי שם בעבר הרחוק. בקיצור, אני רוצה שהיא תראה בי מה שאני רואה בה, ובגלל שפחדתי להפסיד אותה, הייתי אני זה שפתח את השיחה.
היינו יחד במיטה וראינו סאות'פארק, וכדרך אגב שאלתי אותה אם היא ראתה את הסטטוס האחרון שכתבתי. "כן, והוא ממש הצחיק אותי" היא אמרה. "וראית שכבר לא כתוב שאני Single?", שאלתי במבוכה. והיא אמרה: "למה? יש לך מישהי?". כבר התחלתי להזיע על המזרן והרגשתי איך המיטה הרגילה שלי הופכת למיטת מים, אבל אז היא גם הוסיפה: "סתם. זה חמוד מצידך". שזה די חמוד מצידה, אבל יותר היא לא אמרה כלום שקשור לזה ושאלה אם עדיין יש במבה בארון של החטיפים במטבח. היא פשוט בחרה להתעלם מהמחווה הרומנטית שלי והחליטה לאכול במבה במקום להתמודד עם המציאות.
ביום שאחרי תקרית הבמבה המביכה דיברתי איתה ואמרתי לה שלא נעים לי להעלות את זה, אבל שחשוב לי לשאול אותה מה היא חושבת על מחוות הפייסבוק שלי. "אמרתי לך, זה חמוד, אבל אם אתה רוצה שנהיה יחד רשמית, אתה צריך לבקש כמו אדם בוגר ולא לרמוז לי כמו ילד מפגר", היא ענתה בקול נעים, ואני שתקתי. במשך עשר דקות שתקתי, עד שאזרתי את כל האומץ שיש לי בשיערות של האוזניים (תאמינו לי, זה הרבה אומץ), ופלטתי: "אז...אנחנו חברים?".
כשהייתי רווק הייתי בטוח שאין יותר גרוע ומתסכל מלצאת לדייטים, ורק התפללתי שהתקופה הזו תסתיים. היו שלבים שהעדפתי להיות לבד, רק לא לצאת לעוד פגישה כושלת שתוריד לי את הבטחון העצמי ואת המספרים בעובר ושב. וגם עכשיו, אחרי שהיא אמרה "כן, אנחנו חברים", הדברים לא תמיד קלים, אבל אני מרגיש שיהיה לנו בסדר יחד. אני מקווה שהיא מרגישה כמוני.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
