יש לי בדיחה קבועה: אם אתייאש סופית מגברים, תמיד אוכל לדלג לצד השני. כן, אני יודעת, זו קלישאה איומה וסביר להניח שכל אישה אמרה, לפחות בשלב מסוים בחייה שדי, היא עוברת לנשים. אבל במקרה שלי, אני דווקא די מתכוונת לזה. לא יודעת אם הייתי מכנה את עצמי דו-מינית, בגלל שרוב חיי הייתי עם גברים, אבל היו לי גם כמה רומנים קצרצרים עם נשים, והם תמיד היו סוג של הרפתקה נעימה. ההבדל, מבחינתי, בין להיות עם גבר לבין להיות עם אישה הוא שהמשיכה לגבר מגיעה אצלי ממקום יותר אינטואיטיבי, חייתי ובסיסי והמשיכה לאישה מגיעה ממקום רגשי וגם מסוג של בחירה רציונלית. תמיד בחרתי לצאת להרפתקאות, במיוחד מיניות. חשבתי שהן עושות אותי מגניבה.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
לפני שנתיים, כשהבנתי שאם אני רוצה למצוא זוגיות ולהתקדם לקראת הצעד הבא בחיים להשתעבד לחיתולים ולוותר על שעות שינה, זאת אומרת אני צריכה להפסיק לשחק ב"על בנים ועל בנות", אז סגרתי את חלון האפשרויות הזה על המין הנשי והתמקדתי בגברים. לכן גם לא ממש ראיתי אותה מגיעה.
את מ' פגשתי בבר השכונתי שלי. לסבית מוצהרת, סקסית בטירוף, הקעקועים שלה הפנטו אותי, אבל לא חשבתי עליה במובן הזה. כמו שציינתי, כדי להיות עם אישה אני צריכה לקבל החלטה מודעת, והכפתור הזה נשאר כבוי. אז כשהיא התיישבה לידי על הבר בשבוע שעבר, חשבתי שהיא שוב רוצה לפתח איתי את הוויכוח הקבוע שלנו איזו להקת אינדי רוק טובה יותר, ארקטיקמאנקיד או ארקייד פייר אבל הפעם היא הייתה שונה. היא רק שתתה את הבירה שלה והסתכלה עליי ואחרי כמה זמן שאלה "תגידי, את בעניין של נשים בכלל?". ככה גיליתי שכל הזמן היא ניסתה להבין מה הקטע שלי. "אמרו לי שאת סטרייטית, אבל אני רואה שלא".
אני יודעת שהייתם רוצים לקרוא איך השיחה הזאת התגלגלה בסופו של דבר ללילה סוער, "כתום זה השחור החדש" סטייל, אבל האמת היא שהישירות שלה קצת הביכה אותי אז לא ידעתי מה לומר. אחר כך חשבתי על זה ובטח, היה משהו מפתה בהיסחפות אחריה לאיזה רומן לסבי סוער. העניין הוא שכל חיי הרומנטיים, במבט לאחור, הם תסריט בלתי פוסק של היסחפויות אימפולסיביות לתוך רומנים קצרים, סוערים. רבים מהם הותירו אותי מרוסקת על הקרקע, כל כך הרבה פעמים. אני אוהבת לחשוב שאני מיוחדת, שהחיים שלי קצת יותר מרתקים וצבעוניים מאלה של החברות שלי, שכבר התחתנו ועשו ילדים או אלה שממש משוועות לזה, אבל האמת היא שהחיים שלי הם בעיקר די בודדים.
אם הייתי חושבת שאני מסוגלת באמת להתאהב באישה ולפתח איתה זוגיות, לא הייתי פוסלת את זה על הסף. יש בי אפילו חלק שקצת מתבאס מהידיעה שזה כנראה לעולם לא יוכל לקרות. התאהבות לא יכולה להיות החלטה שכלתנית, והמשיכה לנשים מגיעה אצלי משם. אני מספיק מנוסה ובוגרת היום כדי לדעת שאני הרבה יותר סטרייטית מאשר דו-מינית, והרבה יותר מייחלת לקצת יציבות וביטחון ממה שאני מוכנה להודות.
אז באותו הערב, אמרתי ל-מ' שאם היינו מכירות לפני שלוש שנים, הייתי כנראה מצטרפת אליה לבירה אצלה בדירה, אבל אני כבר לא השירה ההיא. ושירה של היום כבר לא פנויה להרפתקאות.
האחת או האחד מצפה לכם ברשת