היה זה יום סגריר, והקבוצה הפסידה. סתם. זה היה יום קיץ חם, ואני בכלל לא אוהב כדורגל ולא מעניין אותי איזו קבוצה מפסידה ולמי. בטלויזיה שודר עוד פרק של "סברי מרנן", מה שגרם לי להתבייש להיות חלק מהמין האנושי, ולהזכיר לעצמי שלא משנה כמה רע לי או בודד לי, לפחות אני לא התסריטאי של האשפה הזו. אז כיביתי את הטלויזיה וירדתי קצת להסתובב בעיר.
לא הייתי צריך לקנות שום דבר מיוחד, אבל נזכרתי שבסניף של AM:PM ברחוב שלי התחילה לעבוד קופאית חמודה, אז חשבתי שאכנס לשם ואולי אקנה לי גם בקבוק ליטר וחצי של פפסי מקס, כדי להיראות קול וזורם. כשנכנסתי הצטערתי לגלות שבמקום הקופאית הבלונדינית החמודה עם הפירסינג בשפה, בקופה עמד דווקא קופאי עם חתימת שפם בר מצווה, אבל מהר מאוד הצער והאכזבה קיבלו תפנית מפתיעה בדמות לקוחה שעמדה לידי מול המקרר של השתיה הקלה, ושגרמה לקופאית זהובת השיער להחוויר מולה.
רוצים אהבה אמיתית? בואו למצוא אותה
"גם אני מאוד אוהב מיץ אשכוליות דיאט", אמרתי לה בעודה מקרבת את בקבוק מיץ הזבל הזה לפרצוף שלה כדי לראות את המחיר. כמובן שאני לא אוהב מיץ אשכוליות, בטח לא דיאט, אבל הייתי צריך משפט פתיחה. אתם בטח חושבים שמשפט פתיחה כזה לא היה עובד על אף אחת, אבל היא לא הייתה אף אחת. היא הייתה בת לפחות 45, ונשים בגיל הזה מתות על משפטי פתיחה שכוללים בהם את המילים "מיץ" ו"אשכוליות". ומה אתם יודעים, זה עבד.
"זה לא בשבילי, אני וחברה שלי עושות מסיבה, וזה הדבר היחיד שהיא שותה", היא ענתה לי בקול מזמין, ואני נמסתי. העובדה שהמזגן בחנות היה מקולקל תרם לזה, אבל באמת שבאותו רגע היה לי חם בכל הגוף, והרגשתי פרפרים מתחילים להתעופף לי בחלל הבטן. האישה הזו שעמדה שם מולי ושהייתה יכולה להיות אמא שלי גרמה לי לפיק ברכיים ולהרגשה שכבר שנים לא הרגשתי. טוב, אולי לא שנים, אבל חודשים. טוב, לא חודשים, אבל שבועות. על מי אני עובד, אני מתאהב בכל בחורה שניה שאני רואה ברחוב, אבל באמת שהפעם זה היה שונה, כי מעולם לא חשבתי שאני אפזול לכיוון מישהי גדולה ממני. אבל זה קרה.
מרוב שהתרגשתי קפאתי במקום, ורק אחרי כמה שניות שמתי לב שהאישה המדהימה נעלמה עם המיץ שלה, והשאירה אותי מלא ציפיות. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני חוזר הביתה לסברי מרנן (יש לי ממיר של עידן פלוס בבית. זו או סברי מרנן, או איזה חרא שמשודר בערוץ 1) ושאני חייב למצוא את הבית של האישה המסתורית מהמקרר של המשקאות הקלים.
שאלתי את הקופאי אם הוא ראה לאיזה כיוון האישה שהייתה פה הרגע יצאה, והוא הצביע לי לכיוון מורד הרחוב. הריח של הבושם שלה עדיין היה באוויר, וכשיצאתי מהחנות ממש הרגשתי כאילו אני עוקב אחרי ענן מבושם, ושעוד רגע אמצא את אהבת חיי, שבטח לא הספיקה להתרחק יותר מדי. אם זו הייתה קומדיה רומנטית הייתי מוצא אותה מיד תוך שתי דקות, אבל החיים שלי הם יותר מלודרמת אימה, וחוץ מהומלס עם כיבים על הרגליים, לא מצאתי במורד הרחוב כלום.
המעשה הנואש לעשות היה לעבור דלת דלת בכל הבניינים ברחוב ולראות אם היא תפתח לי אותה, אבל המעשה הנואש באמת היה להיכנס לטינדר, להרחיב את טווח הגילאים, ולהתפלל לאלוהים שאמצא אותה שם. ותאמינו או לא, אחרי כמה סינונים, מצאתי אותה. אמנם גיליתי שקוראים לה כרמלה, אבל זה לא מנע ממני מלהחליק את היד ימינה על המסך, ולחכות לסימן חיים. חצי שעה מאוחר יותר, זה קרה: הטינדר בישר לי שנעשתה התאמה.
אני לא יודע אם כרמלה זיהתה אותי מהמפגש שלנו שנערך ב-AM:PM כמעט שעה קודם לכן, אבל מה שאני כן יודע זה שהיא הזמינה אותי אליה הביתה למסיבה, ואמרה שגם חברה שלה איתה שם. אמרתי לה שאני מסתדר ומגיע תוך כמה דקות,קפצתי למקלחת, חפפתי, הסתבנתי, התגלחתי, גילחתי, צחצחתי, הברקתי, הברשתי, הכל למען כרמלה והחברה עלומת השם שלה. יצאתי מהמקלחת, התלבשתי במיטב הבגדים שלי, לקחתי את הפלאפון, יצאתי מהבית, והתחלתי ללכת לכיוון הכתובת שהיא נתנה לי.
אחרי כמה דקות הגעתי לדירה של כרמלה, ודפקתי בדלת. לא היה מענה, אז דפקתי שוב ושוב, וגם כשאחרי עשר דקות אף אחד לא פתח לי את הדלת, שלחתי לה הודעה בטינדר ואמרתי לה שאני בחוץ. עוד הייתה בי תקווה שהיא תגיד שאולי התבלבלתי בכתובת או שדפקתי על הדלת הלא נכונה, אבל כרמלה כבר לא ענתה. כמה שעות מאוחר יותר גיליתי שהיא מחקה את החשבון שלה מהטינדר. כמה ימים מאוחר יותר גיליתי שנפלתי בפח של מישהי מאוד משועממת, שעשתה את אותו תרגיל טינדר גם לשני חברים שלי. גם אותם היא הזמינה הביתה, וגם הם הגיעו לדירה אחרת בכלל.
כרמלה, אני לא יודע אם את קוראת את זה או לא, אבל אם כן, תדעי שהייתי מעדיף לראות סברי מרנן מאשר לבוא אלייך הביתה, וזה הדבר הכי מעליב שאפשר להגיד למישהו. תיחנקי מהמיץ אשכוליות שלך. תיחנקי.
האהבה מחכה לכם ממש כאן
