אהבה זה כל הסיפור: "רק שיחזרו הביתה בשלום"

אחרי ששכלה את בעלה שנהרג מאש כוחותינו, דורית מתפללת שבנה ובן זוגה שנכנסו לעזה יחזרו הביתה בריאים ושלמים. סיפורה של אישה אמיצה

אחרי לא מעט היסוסים והתלבטויות, אני מחליטה לנסוע ולפגוש אותה בביתה, חושבת שקצת חצוף יהיה מצידי לתרץ אי הגעה בפחד.
דורית, לא רק ששלחה את שני אהוביה להילחם במבצע הזה, היא גם מתעדכנת על הנעשה בו מביתה שבבאר שבע רווית ההפגזות. השעה שמונה בערב, אני מחנה את האוטו וממהרת לעלות במדרגות. בדרך לכאן, כבר תפסו אותי שתי אזעקות.

דורית מקבלת את פני בחיבוק עוטף ואימהי, כאילו אנחנו מכירות שנים. "יופי שהגעת", היא אומרת, "קצת התחלתי לדאוג, זה לא זמן להסתובב בחוץ, בואי, נשב מול הטלויזיה".
הבית ריק מאנשים, רק היא נשארה בו, היא ועשרות תמונות שמביטות אליה מכל פינה בבית.
דורית מוזגת מים ולוחצת על הקומקום, "אני מכינה קפה", היא קוראת מהמטבח ואזעקה חותכת את מילותיה. אנחנו ממהרות לממ"ד, גם שם דולקת הטלויזיה, "ככה זה בכל חדר בבית" היא מסבירה כמעט בהתנצלות, "אבל אין ברירה, נתתי למלחמה הזאת את כל מה שיש לי, לקחו להם את הטלפונים ואני חייבת לדעת מה קורה".

אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב

"אחרי שרון נפל לא רציתי לחיות"

על הקיר בחדר המוגן שלה, תלויה תמונה ענקית של חייל צעיר וחסון ועל כתפיו תינוק. שניהם מחוייכים, קורנים מאושר, "זה רון בעלי, ז"ל. בועז היה משוגע עליו" היא מתקרבת לתמונה ומניחה את האצבע על שפתיו של רון. "הוא נהרג למען בטחון המדינה שלנו".

אני מהנהנת ושותקת, לא יודעת מה אומרים וכעבור כמה דקות אנחנו קמות וחוזרות לשבת מול הטלויזיה שבסלון. היא ניגשת למטבח וחוזרת עם כוס קפה וצלחת עוגיות, "אפיתי אותן היום" היא מחייכת, "אני לא יכולה לשבת בשקט" היא אומרת "וחוץ מזה, אולי פתאום הם יחזרו הביתה".

כשהיא אומרת "הם" היא מתכוונת לבועז, הילד מהתמונה על הכתפיים של אבא, שהתגייס כמו אביו שנהרג, לגולני
ואורן, בן הזוג שלה, חובש קרבי במילואים שסופח לצוות של סדירניקים בגבעתי. שניהם עמוק בתוך הרצועה. "יכולתי לסרב שבועז יתגייס לקרבי, את יודעת," אומרת דורית. "אבל לא באמת הצלחתי לעמוד מול תחנוניו של ילד שכל החיים רצה להיות כמו האבא הגיבור שלו.
"אחרי שרון נפל לא רציתי יותר לחיות. בועז היה בקושי בן שנה ולא הבנתי איך המכה הזו נפלה עלי", היא אומרת. "אני ורון היינו כל כך מאושרים, החיים רק התחילו והכל קרה כמו שחלמנו, הפכנו להורים והיינו עם אינסוף תוכניות לעתיד ואז הגיעה המציאות והכתה בי ובלילה אחד שינתה את כל חיי. שמחת החיים שהיתה חלק בלתי נפרד מהאישות שלי, התחלפה בעצב ובבדידות איומה. ההנאה שחוויתי מהאימהות הפכה לעול. לא הבנתי איך אני אמורה לגדל את בועז להיות ילד מאושר ושמח כשאני כל כך סובלת, מתגעגעת ואומללה.

אילוסטרציה (ShutterStock)
שמחת החיים התחלפה בעצב ובדידות איומה. צילום: אילוסטרציה

כמעט ארבע שנים עברו עלי בשינה. לעיתים נדירות קמתי מהמיטה, כלום לא ענין אותי". היא מספרת. "לא רציתי להיות אלמנה, לא רציתי לגדל לבד את בועז, לא רציתי לחיות בלי רון שלי. אמא שלי נאלצה לטפל בי כאילו הייתי ילדה קטנה, בי ובבועז".

"ואז, ממש במקרה, הכרתי את אורן, שגם הוא, כמוני, התמודד עם כאב נוראי אחרי שאיבד את אישתו בתאונת דרכים, אך בניגוד אלי הוא ויתר על חיים של בכי וצער ובחר באושר.
הרומן בינינו התחיל לאט ונסב בעיקר סביב שיחות נפש. השקט שלו והתאווה לחיים למרות הכאב, הדהימו אותי ופתחו בפניי עולם שלם של תקווה, של יכולת לראות דברים אחרת. אורן הביא איתו סיבות לחיים, אמונה ותקווה, אבל בעיקר אהבה אינסופית".

בועז קיבל אותו מיד ואורן שכל כולו לב ואהבה גידל אותו כאילו היה שלו. אלוהים לקח לי את האדם שהכי אהבתי בעולם ושיבש את מסלול החיים שלנו, אבל השאיר לי את הבן שלי ושלח לנו מלאך. שני הגברים האלה הפכו את החיים שלי למאושרים".

דייט (ShutterStock)
הוא החזיר לי את התאווה לחיים. צילום: אילוסטרציה

"יודעת שהם צריכים להילחם"

משך כל השיחה ידה השמאלית מחזיקה את מכשיר הנייד שלה ובכל פעם שהיא עוצרת ללגום מכוס הקפה או להצית עוד סיגריה, היא מגניבה אליו מבט, "כל צלצול מקפיץ לי את הלב, לא שמעתי מהם כלום מלבד רסיסי מידע, אני מוכרחה לשמוע משהו, אפילו מהמפקד. חייבת לדעת שהכל בסדר.
קשה להסביר במילים איך זה מרגיש להתמודד עם מציאות שגוברת על הרגש שצרח אצלי בתוך הראש "לא, אל תתני להם ללכת" וההיגיון שכבר מאומן היטב, יודע שאין ברירה, שהם צריכים להילחםֿ, כי אני יודעת שהם רצו לצאת למלחמה הזו, להילחם עם החברים שלהם על המולדת, על הזכות לחיים בלי פחד.
אבל אחרי שאת מאבדת בעל במלחמה, משהו בך מתקהה ונכבה לנצח, את כבר לא אותו בנאדם ואני למדתי להדחיק את החרדה טוב כל כך ועכשיו כששניהם פתאום אינם לי, הכל מציף אותי ולא מרפה. אני לא ישנה ולא אוכלת, מתפללת לאלוהים שישמור עליהם ועל כל החיילים שלנו ומחכה, עם הנייד ביד והכסא שבמרפסת".

אילוסטרציה (ShutterStock)
הם נלחמים כדי שאנחנו לא נחיה בפחד. צילום: אילוסטרציה

"אני אוהבת את המדינה הזו, באמת", היא מביטה בי ודמעות נוטפות מלחייה, "אני גאה בחינוך ובערכים שלהם אבל רוצה את הילד שלי בבית, רוצה את האהוב שלי איתי במיטה, רוצה אותם כאן".
ובעוד היא מנגבת את הדמעות שוב בוקע צליל האזעקה ואנו נמלטות לחדר, "שרק יבואו כבר הביתה היא אומרת, אהבות חיי, הם כל מה שיש לי".

ביום שישי בבוקר קיבלתי מדורית הודעת sms: "יקירתי", היא כותבת, "רק רציתי לספר לך שאני מאושרת, הם בבית הגברים שלי, מזל שהכנתי עוגיות, באו לאפטר וכבר חוזרים להילחם".

שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com

הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם

אילוסטרציה (ShutterStock)
אני רוצה אותם כאן. צילום: אילוסטרציה