מרחוק אני רואה אותם. דנה, בחורה דקה וגבוהה במיוחד, דוחפת כמעט בעליצות את כסא הגלגלים של יותם והוא, מדבר בהתלהבות עם הידיים. היא מחייכת מאחורי גבו ומדי פעם ממוללת את שיערו בידה, עכשיו שניהם מתפקעים מצחוק ממשהו שאמר.
הם מתקרבים ודנה נעצרת, רוכנת ליותם ושואלת, "להחנות אותך לידה או לידי?"
" הכי טוב שתשבי לי על הברכיים", הוא עונה בחיוך ממזרי והיא מתאדמת, שולחת צקצוק קטן לעברו ומושיטה לי יד: "נעים מאד, אני דנה והאיש עם חוש ההומור פה, זה בעלי, יותם".
הם התחתנו לפני שנה ויצאו יחד כמעט שנתיים, למרות ש"יצאו" היא בחירת מילים קצת בעייתית במקרה שלהם. רוב תקופת ההיכרות עברה עליהם במסדרונות השיקום, בחדרו ובחדר הטיפולים שלה. יותם הגיע אחרי תאונת אופנוע שריסקה את רגלו ושברה לו חוליה בגב ומאז ולתמיד, הוא יושב בכיסא הגלגלים הזה.
"אני היתי הפיזיותרפיסטית שלו, שנתיים הוא חיזר אחרי כמו משוגע. עד שלא היתה לי ברירה, נכנעתי לתחנוניו והתחתנתי איתו". היא אומרת בקריצה והשניים מתנשקים, מפגינים אהבה מעוררת קנאה.
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
הכעס אחרי התאונה
"יותם הגיע לשיקום מאד כועס, על הכל הוא כעס, על ההורים שלו שלא הבינו, על הרופאים, על מזג האויר החם או הקר, על הריח או הרעש, אבל בעיקר על עצמו, על כך שבחר לצאת באותו יום מהבית ולרכוב על אופנוע, למרות שתכנן לבטל את הפגישה. שלושה חודשים הוא שכב במיטה שלו ורק כעס.
מהשניה הראשונה ששמעתי אותו, נוזף באביו שהוא לא צריך עזרה, התכווץ לי הלב ומאז בכל פעם ששמעתי את קולו עבר בי איזה רטט, כל כך התרגשתי.
כשהיינו נפגשים לטיפול, ניסיתי לדובב אותו, לשאול שאלות, להוציא אותו ממצב הרוח הקודר הזה שהוא אימץ לעצמו. בהתחלה הוא דיבר מעט, שמר על ריחוק, אבל לא לקח הרבה זמן וקלטתי שהוא בכלל בוהה בי כמו ילד מאוהב, כמו שגבר מסתכל על אישה.
אני בשלב הזה, כבר הייתי מאוהבת בו לגמרי, אבל אני טובה בלהסתיר רגשות", היא קובעת בחיוך.
"נו באמת, רק בגלל שראיתי שאת כל כך מאוהבת בי דיברתי איתך ורק אחרי זה מצאת חן בעיני". יותם מקניט אותה.
"הוא אהבת חיי
"ולא קשה לך?" אני שואלת אותה. "עם הכסא המגושם הזה שתמיד איתכם?
"בטח שקשה לי, אבל לא יותר מלכל אחד אחר". היא עונה. "קשה כמו למישהו שאישתו בזבנית כרונית נניח, או מישהי שבעלה תמיד תמיד מאחר ומחפף. אז הבעל שלי יושב בכסא גלגלים, אז מה? ברור שיש לזה את המגבלות של זה ולפעמים זה קשה, אבל זה כל מה שזה - קשה לפעמים. היו לי בני זוג לפניו וכולם עמדו על שתי רגליים ועדיין, לא היה אפילו אחד שהשתווה לאדם שהוא, באנושיות שלו, בטוב הלב שבו, בשנינות ובשכל החריף".
"יותר מהכל אני שונאת שאנשים אומרים לי, כל הכבוד לך, זאת אהבה ומדגישים את ה"זאת" ולפעמים גם טופחים כמה טפיחות של נחמה על הכתף שלי, כאילו הם משבחים אותי בגלל איזה הישג, או אולי מבינים ללבי, כאילו הם מעריכים אותי על העובדה שאני עם יותם. אבל בינינו, הם בכלל צריכים להעריך את יותם על זה שהוא איתי, כי לפעמים אני פשוט היסטרית ומעצבנת". "בלתי נסבלת, מאמי, תדייקי", הוא עוקץ מהצד.
"נכה או לא, האיש הזה, בכסא הגלגלים שלו, הוא בריאות הנפש שלי, הוא אהבת חיי ואני מטורפת עליו", היא אומרת לי ומוסיפה, "כל מי שזכה לאהוב אהבה טובה יודע שנכות לא באמת משנה זוגיות, כי כשאהבה מושתתת על כבוד וסבלנות, היא בריאה ומספקת וכלום לא יכול לה, כלום לא פוגם או הורס, בטח שלא כסא עם גלגלים.
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם