רונה בחרה להתאהב באסיר שמרצה עונש חמור וארוך, למרות שידעה כמה קושי מולידה ההחלטה הזו, כמה מרחק וויתור, כמה בדידות וגעגוע. ואולי בעצם לא היתה לה ברירה, אולי מעולם לא נעשתה החלטה, אולי זה פשוט הגורל שלה, לאהוב אהבה כזו - אסורה?
נפגשנו כמו שביקשה, באמצע הדרך, היא מצפינה, אני מדרימה.
תחנת דלק קטנה, בית קפה מוקף שדות, "נדבר באוטו" הודיעה לי בשקט. אולי היא רצתה להרגיש בטוחה, להיות עם הרגל על הדוושה, פן תיבהל ותרצה לברוח, ממני, מהשאלות הפולשניות שלי, מהמבטים שבטח יעוותו את פני מבלי שבכלל אתכוון, שתוכל בהינף חרטה להיעלם שוב אל המדבר ממנו באה.
אני לא מכאן, אמרה לי בהתנצלות, גדלתי בצפון, אבל אחרי כל מה שקרה, כבר לא יכולתי לחזור לשם.
לאט, בלי שאשאל או אכוון, היא מתחילה לדבר, חושפת באוזני את כל עולמה, בחשדנות מהולה תשוקה ילדותית היא מספרת את סיפור האהבה שלה כפי שהיא חיה אותו. מדברת מהר, בלהט, לא רוצה לפספס שום פרט, כי עכשיו זו היא ואני, בלי ביקורת, בלי פרשנות, פגישה שקטה, חפה מדיעות ואמירות צדקניות שמוטחות בה ללא הרף כבר שנים ומצליפות בלב העצוב שלה בלי טיפה של רחמים וגם כשביקשה, שהתחננה שיפסיקו, שישתקו ויקשיבו, אף אחד לא שמע ואף אחד לא הפסיק.
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין! מצאו את שלכם
"מרגש אותי לספר" היא אומרת ומחייכת במבוכה. מעולם לא דיברתי עלינו עם מישהו זר: בין אינספור משפטים היא מגלגלת עיניים, מגלגלת חיים, מדביקה מילה למילה כדי לייצר סדר, כדי שלא תטעה, שלא אתבלבל בעובדות שכל כך חשובות לה, שאבין אותה כמו שהיא רוצה.
"לפני תשע שנים התגייסתי לצבא, התרגשות גדולה היתה סביב השירות שלי, כי להיות סוהרת נשמע לאנשים במושב הקטן ממנו באתי כמו סרט אקשן אמריקאי.
לי לעומת זאת, היה קצת פחות מלהיב, לקח לי זמן להתרגל? לאנשים מאחורי סורגים, לסדר היום הקבוע, לחוסר החן הכללי שיש בו, בכלא.
הייתי בודדה נורא, פתאום לא היה לי בית, רק דירת מגורים עם עוד שתי חיילות, חברים בכלל לא היו והשינוי הזה בחיים, שינה גם אותי.
אחת עשרה שעות של משמרת וחזרה לדירה הדוממת, קראתי המון, חשבתי המון, הייתי לבד ואז א' נכנס לי לחיים ולראש ומאז הכל השתנה.
זה קרה לאט, היא אומרת ברכות, לא איזה גל ששטף אותי ברגש, לא אהבה ממבט ראשון, בהתחלה היו רק מבטים, כאילו מקריים, הייתי עוברת מולו, בדרך אל האגף והוא מציץ מהחלון הקטן שבקיר, כאילו מתעסק בהכל, רק לא בי, אבל לא מסיר ממני אפילו לשניה את המבט, יודע שאני מרגישה את העיניים שלו עוקבות, סורקות כל תנועה, מזהות כל כיווץ של שריר או לחי מתאדמת.
אחר כך כבר היה אומר שלום ומוסיף תיאורים מפורטים מדי על כמה התגעגע ומה חושב עלי. המילים שלו הולידו בי חיוכים שכבר לא יכולתי להסתיר. גם לא רציתי - רציתי שידע. נהנתי מהמחוות הקטנות ומהמבטים הגדולים, אהבה אותו ממוקד ודרוך לקראתי. ידעתי שזה אסור, שהוא אסור ומה פתאום, אבל משהו בי לא היה יכול לעמוד בפיתוי.
וכשהוא נגע בי, הייתי מאושרת, איבדתי שווי משקל בין הידיים של הגבר החזק הזה שאחז בי. הרגשתי שאיתו אני אף פעם לא לבד, שהוא שומר עלי, שהוא יודע בדיוק מה אני צריכה ומה אני רוצה, שהוא שומע את כל מה שאני חושבת. הפכתי להיות מכורה, נרקומנית של האהבה שלו," היא אמרה לי ודמעות קטנות מלאו את לחייה.
"זה לא סתם ביטוי, הוסיפה כמעט בכעס שלמדה עם השנים למתן, הייתי מסוממת ממנו, מטורפת אחריו ואני עדיין מרגישה כך לידו.
הוא היה נשוי ואישתו לא החסירה שום ביקור. אני הייתי מציצה עליהם, רואה אותה נרגשת, נצמדת אליו, מחבקת, נאחזת בזרועות שלו לאורך כל המפגש ולא מרפה, מאוהבת כמו ילדה, מספרת לו על הבן שלהם, מסבירה כמה הוא חסר לה וכמה היא שלו, כמה לנצח תחכה ואני הייתי נגמרת.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש לו חיים בחוץ, למרות שידעתי שרוב חייו יעברו עליו פה, בכלא הזה. זו היתה נקודת יאוש נוראה עבורי לחשוב שאשתחרר ואלך ממנו, אז החלטתי לחתום קבע, כדי לא להתרחק, כדי להיות איתו כאן כל הזמן.
חמש שנים התנהלו החיים בסודיות מוחלטת, אני קצינה מאוהבת, מנהלת חיים כפולים ויציבים עם בחיר ליבי במציאות בה אף אחד לא יודע, לא בפנים ולא בחוץ, לא העזתי לשתף אפילו את החברות הקרובות שלי, כדי לא לסכן את האהבה הזו, כדי שאף אחד לא יקלקל את המציאות שלי.
בימים בהם לא הייתי במשמרת, הייתי כותבת לו, מספרת את כל מה שעובר עלי, כותבת שאני לא מבולבלת ולא מפחדת ובאמת לא פחדתי מכלום, כי חשבתי שכלום לא יוכל לנו, שאני בשליטה, שאף אחד לעולם לא יגלה. היה לי חשוב לכתוב. יש אנשים שיש להם תמונות מתקופת ההתאהבות, מתחילת הזוגיות, כרטיסים שהם שומרים מהסרט הראשון, שרשרת או טבעת שקנו. לי לא היו כל אלה, רק הזכרונות שבראש והמכתבים שביד, שכאילו שימרו בשבילי רגעים אז כתבתי המון, עשרות מכתבים כאלה.
יום אחד קרא לי הקמ"ן. אני לא יכולה להגיד שהייתי מופתעת. ידעתי שהשקר הזה, השקט הזה, לא ימשך לנצח. הוא אמר שיודע הכל, שלא אטרח להסתיר, שאני קצינה טובה ולכן הוא ממליץ שפשוט אתפטר, כדי שלא יהיה בלגן אמר, ככה עדיף לכולם והצביע על הדלת.
מה שקרה אחרי היה סיוט, שנמשך בערך עד היום. מיותר לציין שכמו אש בשדה קוצים התפשט הסיפור שלנו, עם עיוותים ושינויים מרחיקי לכת, כל הכלא געש ורעש, כולם דיברו עלי, הסגל, האסירים, כולם צחקו וזלזלו בכל מה שהרגשתי, גם בבית, המקום שקיוויתי שיכיל אותי ויהי מה, המצב היה דומה, אמא שלי התנהגה כאילו רצחו לה את הילדה ומאז היא מתאבלת, מסתובבת בראש מורכן ועיניים לחות, אבא שלי הודיע שאם אני לא מסיימת את "הדבר" הזה תיכף ומיד אין טעם שאחזור למושב, אז לא חזרתי ואני כאן בדרום, קרוב ל א', לבקר אני לא מעיזה, רק כותבת בלי סוף, מחכה לו שישתחרר ויבוא לחיות איתי ולפני חצי שנה א' התגרש והגיש בקשה להתחתן איתי.
כל מי ששומע על הסיפור שלנו עובר את אותו התהליך, אבולציה רגשית, שמתחילה ברחמים, ממשיכה בזלזול, ונחתמת בצער גדול (איזה חיים אלה לאהוב אסיר). א' אומר שזה רק אצלי בראש המבטים האלה, כי בו כולם מביטים בקנאה. פעם לימדו אותי באיזה קורס שיש תסמונת של פחד מהחופש אצל אסירים "שפוטים לכל החיים". אלוהים יודע, אולי הם לא צודקים כל המלעיזים וכשא' ישתחרר הוא יהפוך למישהו אחר או למשהו אחר. שור מועד קוראים לזה, אולי יחזור לסורו ואהיה אני האישה ההיא, שמחבקת את בעלה האסיר בביקורים ולא מרפה.
האהבה הזו עלתה לי מחיר כבד. התרחקתי מחברים, עזבתי את העבודה ואבדתי את המשפחה. א' הפך ממרכז החיים שלי לחיים עצמם ולי אין מושג מה יהיה עלי אם אאבד גם אותו.
שחר הדר היא כותבת נאומים, הספדים ותוכן אישי. אם גם אתם רוצים לשתף את סיפור האהבה שלכם, שלחו לשחר מייל-
textora@gmail.com
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר
