צעדת השרמוטות שנערכה לא מזמן בתל אביב גרמה לי לתהות עד כמה אני משדרת מיניות, ואני חייבת להודות שלא מעט, כך יעידו רבים וטובים. ובכל זאת, כל אותם המחסומים שהצבתי לעצמי במהלך חיי הקצרים מנעו ממני לפעול בהתאם למה שאני משדרת. בניסיון היחיד בו החלטתי לפרוץ את מחסומיי, מצאתי את עצמי בדירה של גבר זר, תוהה איך לעזאזל הגעתי לשם?
סיפורי מתחיל במקום לא חיובי. חוויתי פרידה קשה שהובילה למספר דייטים לא מוצלחים. תוך כדי איבוד הבטחון העצמי, שוחחתי עם גבר שמאוד חשק בי וזה עשה לי טוב. השיחה איתו לא הייתה נעימה אבל ההתעניינות שלו בי סיקרנה אותי. הוא התעקש שאבוא אליו הביתה לארוחת ערב, ובדייט הראשון אני נוהגת להיפגש רק במקומות ציבוריים. כפי שציינתי, בחרתי הפעם לחרוג ממנהגיי ולהיפגש עם הבחור בביתו. חוץ מזה יש לו פנים יפות. תמיד הייתי שטחית.
נסיעה ארוכה לנתניה גררה עמה לא מעט התלבטויות האם לפרסס בצומת הבאה. "מה אני עושה? נוהגת לביתו של גבר שאני בקושי מכירה?" אני שואלת את עצמי בזמן הנהיגה ובו בזמן גם נורא גאה בעצמי על התעוזה. אני אישה ויש לי את הזכות להחליט מה טוב בשבילי. כעבור 40 דקות מצאתי את עצמי מתחת לבניין שלו, מוקפת מאבטחים, פחד אלוהים. בבניין היה פאב, וזה כבר היה נורא מוזר, אבל זה לא עצר אותי מלפגוש את הבחור. עליתי לקומה השלישית ונכנסתי למסדרון ארוך שמוביל ללא מעט חדרים, ממש כמו באכסניה זולה. לפתע אחת הדלתות נפתחה והבחנתי באותם פנים יפות מהתמונה, רק שהגוף? הר אדם. מלא קעקועים, ריח בושם רע נדף ממנו והוא נראה מלוכלך.
"כמה כיף לראות אותך. בואי כנסי" הוא אמר. הבטתי בו והרגשתי כמו נסיכה כלואה, כי אני נסיכה אמיתית וגם הייתי כלואה באותו ערב. הוא הזמין אותי לארוחה, אך על השולחן לא היה מונח כלום. האם אני הייתי המנה העיקרית? תפוח בפה ואני לגמרי כמו החזירים האלה שמגישים לשולחן בסדרות האמריקאיות.
חייכתי לעברו וסירבתי להיכנס. הוא התיישב על הספה ואני נותרתי צמודה לדלת. "את באה? האוכל בתנור" הוא אמר ואני כבר הרגשתי את המחסומים שבי מאותתים בי לברוח. חייכתי במבוכה, יצא לי פרכוס קטן של בחילה, ביקשתי סליחה והלכתי משם. שמעתי אותו מופתע, אך סירבתי להביט לאחור. סירבתי לתת הסברים.
יגידו חברותיי שהגזמתי ושזה יכול היה להיות ערב מקסים, אבל רק בגלל הסיכוי הקטן שלא, אין מצב שאני עושה את זה שוב.
מה דעתכן בנות? ספרו בתגובות.