חבר טוב אמר לי בשבוע שעבר שכשאני הולכת ברחוב, אני משפילה את המבט. "גברים מסתכלים עלייך ואת אפילו לא שמה לב", הוא אמר. "תתחילי להישיר מבט, אולי ייצא מזה משהו". וזה נכון, אני באמת לא מסוגלת להסתכל לאנשים זרים בעיניים. זה מביך אותי ובעיקר מפחיד אותי. מבחינתי, הרחוב הוא שטח נטרלי שבו כל אחד עוסק בענייניו. כולנו עטופים בבועה בלתי נראית שמגינה עלינו מפני תקשורת עם זרים. קשרים לא אמורים להיווצר ברחוב בגלל, ובכן, שזה הרחוב. ואותי גידלו לא להביא הביתה דברים מהרחוב לא חתולים, לא זבל שמצאתי על המדרכה ולא בחורים.
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
אבל החלטתי שאת 2014 אבלה ביציאה מהקומפורט זון שלי, אז עשיתי ניסוי. במשך שבוע שלם הקפדתי להסתכל לאנשים בעיניים. התגלית לא הייתה מרעישה: רוב האנשים בכלל לא הסתכלו עליי בחזרה. כנראה שאני לא היחידה שסובלת מפחד משווע מאינטימיות. אבל היה אחד שזיהה את המבט שלי ובמקום להיבהל ולהביט לכיוון אחר, הביט אליי בחזרה ואפילו, שומו שמיים, חייך. והוא היה חמוד, המישהו הזה. עיניים חומות רכות כאלה וגומות. בקיצור, הוא היה חתיך. ואין לי מושג איזו רוח קדושה נחתה עליי באותו הרגע, אבל חייכתי בחזרה.
והמשכתי ללכת. ושכחתי ממנו אחרי שלוש דקות.
אבל אחרי כמה שעות, שוב הייתי ברחוב, חוזרת באותה הדרך. ושוב ראיתי אותו. ושוב הבטנו זה לזו בעיניים וחייכנו. וזה כבר היה גורל. הרי מה הסיכוי להיתקל באותו אדם ברחוב, פעמיים באותו היום? בערך כמו הסיכויים שלי לשכב עם ג'סטין טימברלייק כשיגיע לארץ. וכבר חשבתי לעצמי: אז ככה אלוהים החליט לשלוח לי את האיש שלי, ברחוב! והתחלתי לשמוע פעמוני חתונה (טוב, לא באמת. יותר כמו סאונד של חריקות מיטה ואנחות עמוקות) כשפתאום הבנתי שכל אחד מאיתנו ממשיך ללכת בדרכו, לשני כיוונים שונים. ואף אחד, לא אני ולא הוא, לא עוצר ועושה משהו. ומשהו בבטן דגדג ואמר "לא! תסתובבי חזרה! קחי ממנו טלפון!" אבל כוח גדול וחזק ממני נקרא לו חוסר ביטחון איום ונורא פשוט משך אותי הלאה, לדרכי.
ואז שמעתי קול מאחורי. "סליחה? סליחה?" והסתובבתי. והנה הוא היה. כמו באגדות. שרמנטי ומחייך כמו דוגמן בפרסומת לחוט דנטלי. ועניתי בכל העדינות והאלגנטיות שיכולתי לגייס באותו הרגע, בין הלב הדופק שלי לבלוטות ההזעה, "כן?". והוא התקרב ואמר "לא יכולתי להמשיך הלאה, הייתי חייב לדבר איתך. אבל אני לא יודעת מה לומר". והוא היה חמוד מאוד ונבוך, וגם אני הייתי נבוכה ואמרתי לו "אני שירה, נעים מאוד" כאילו השנה היא 1997 והרגע סיימתי לקרוא את "על בנים ועל בנות". והוא השיב "אני עידן, נעים מאוד". ועמדנו ודיברנו קצת, והוא כמעט עמד לשאול אם אפשר לקבל את הטלפון שלי וכבר שלח יד לשלוף את הסמארטפון. ואז ראיתי אותה: זהובה ומנצנצת באמצע כף היד השמאלית שלו. טבעת נישואין.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "אתה נשוי?!" והוא גמגם קצת ואמר "אה...אה... זה מורכב. בואי ניפגש לכוס קפה ונדבר על זה?" והייתי קצת המומה, אז אמרתי לו "אוקיי" ונתתי לו מספר טלפון מזויף. והלכתי משם. ומאז אני יותר לא מסתכלת לאנשים בעיניים.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר
