בשבוע שעבר סופסוף השתחרר לי הפק"ם והחלטתי שהגיע הזמן להחליף את הקופסא בסלון למשהו קצת יותר שטוח וקצת פחות עם אנטנה. אז קניתי LCD, כמה חטיפים (הרווחתי 30 שקל בשנה מהריבית!), התיישבתי על ארגז (הפק"ם לא הספיק אז מכרתי גם את הסלון) והחלטתי לבדוק מה יש לראות בטלוויזיה. כשאתה בודד אין לך הרבה אופציות, אז כמובן שראיתי את הערוץ שכולם רואים ולא מודים לעולם שהם רואים אותו: ערוץ הבודדים העלובים. אתם בטח מכירים אותו בשם "ערוץ האופנה".
בעודי צופה בערוץ האופנה ומנסה להבין איך למען השם אמורים ללבוש אננס בתור תחתונים, חוויתי תובנה אלוהית: ערוץ האופנה הוא התחליף החינמי לעניים שלא יכולים או לא רוצים להרשות לעצמם את ערוצי הפורנו בתשלום. אז נכון, יש אינטרנט, אבל השכנים שלי החליטו פתאום לחסום את הראוטר שלהם עם קוד, מה שאומר שלפחות בינתיים, אין אינטרנט. בקיצור, להגיד שאתה רואה ערוץ האופנה בשביל הבגדים זה כמו להגיד שקנית את הדיסק החדש של לאה שבת בשביל התמונות בחוברת.
אל תשארו לבד, צאו לדייט עוד הערב
"אולי הבעיה באיך שאני מתלבש?"
וזו לא הייתה התובנה היחידה שלי באותו לילה. בין היתר, הבנתי שבערוץ האופנה אין אופנה. השם "ערוץ האופנה" הוא סתם שם שרירותי שנתנו לו. היו יכולים לקרוא לו באותה מידה "ערוץ השלדים המהלכים" או "הערוץ שמשודר בכל המספרות", או אפילו "הערוץ שאף אחד לא רואה עם ווליום". וכאן מתעוררת שאלה אמיתית, בעלת משקל זהה ל"להיות או לא להיות" ול"האם יש אלוהים": למה שלא יעשו ערוץ אופנה אמיתי, עם דברים שאנשים באמת צריכים? למשל, בגדים ללבוש כשאתה יוצא לדייט או אפילו כשאתה מתחיל עם מישהי. אולי בעצם הבעיה היא לא באיך שאני נראה אלא באיך שאני מתלבש! כמה קל יהיה להאשים את המוכר מזארה שמכר לי מכנסיים זוועתיים שלי ולא להאשים את אמא שלי שנתנה לי במתנה פרצוף מכוער בלי לשאול אותי אפילו. אולי, בעצם, אני אתחיל עם מוכרת בחנות בגדים!
התעוררתי לבוקר שישי שטוף שמש ונחמד כשאני מכוון מטרה: היום גם אקנה בגדים וגם אתחיל עם המוכרת בחנות. אז נסעתי לקניון, אפילו מצאתי חניה, ניפחתי חזה וצעדתי בראש מורם לעבר האזור של חנויות הבגדים. אני מודה, החנות הראשונה שנכנסתי אליה מכרה בגדים שהם ממש לא הטעם שלי. ליתר דיוק, לא הייתי לובש אותם גם אם הייתי מסייד את הבית, בחושך, אבל המוכרת דווקא נראתה בדיוק כמו מה שאני מחפש, אז החלטתי להתפשר. עוד לא הספקתי לשאול "יש כאן הנחה?" והמבטים שלי ושל המוכרת הצטלבו. שלב א' של התוכנית הושלם בהצלחה.
"החולצה הזאת תמגנט אליך בנות"
לרוב אני אוהב עיניים חומות, אבל העיניים הכחולות הבוהקות של המוכרת משכו את תשומת הלב שלי מהרגע הראשון. הארנק שבצבץ מהכיס שלי כנראה משך את תשומת הלב שלה, והיא ניגשה אליי וחייכה. אם היא רק הייתה יודעת שבארנק שלי אין כלום חוץ משטר של דולר שסבא שלי נתן לי בכיתה ג' היא הייתה מניחה לי, אבל אהבת אמת היא לאהוב את בן הזוג גם אם הוא עני. אז לא אמרתי כלום וחייכתי אליה בחזרה.
"אתה מחפש משהו ספציפי?" היא שאלה אותי לפני שהספקתי לעכל את הסיטואציה, ואני, בחור כנה שכמוני, רציתי לענות לה "כן, אותך!". כמובן שלא רציתי להבריח אותה או להסתכן בזה שהיא תזמין לי משטרה, אז אמרתי לה "כן, אני מחפש בגדים". כזה אני, בחור החלטי. ומאותו הרגע, הרגשתי כמו מלך. המוכרת לא הפסיקה להציע לי בגדים ולהחמיא לי כשמדדתי אותם, תוך שהיא אומרת בלי סוף "אין, עכשיו אתה מגנט בנות. עם החולצה הזו אתה תשיג את מי שאתה רוצה". אם היא רק הייתה יודעת שאני רוצה אותה.
שקר החן
אז מדדתי ומדדתי, והמוכרת המשיכה להחמיא, ואני רק דמיינתי לי איך בסוף אני לוקח הלוואה, קונה את כל הבגדים בחנות והיא נופלת שדודה לרגליי, בלי שאפילו אצטרך להציע או לרמוז לה שאני מעוניין בה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, או שכמו שג'ון לנון אמר פעם: "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קונה בגדים ומגלה שהמוכרת היא לא מי שחשבת שהיא", כי כשהגעתי לקופה עם ערימת הבגדים שמדדתי גיליתי את אותה המוכרת, רק עם עיניים חומות. מסתבר שעיניי התכלת הבוהקות היו עדשות צבעוניות שהציקו לה, אז היא הורידה אותן. כשהסתכלתי מקרוב גיליתי גם שכשהיא מחייכת חסרה לה שן בצד שמאל, והיא נראית כמו הומלס שלבוש ממש יפה. פתאום הרגשתי שכבר אין לי את מי להרשים.
למרות שהבנתי שלא מדובר באהבת אמת, הרגשתי מחוייבות לקנות לפחות חלק מהבגדים, ואחרי שיקולים רבים החלטתי לקנות גרביים במבצע. לשמחתי האשראי שלי לא עבר, אז לא באמת קניתי כלום בסוף. עדיף ככה. מי צריך דייטים כשיש את ערוץ האופנה. שכנוע עצמי, זה כל מה שנשאר לי. זה וארגז בסלון.
אלפי רווקים ורווקות מחפשים אהבה בדיוק כמוך ,כנסו להכיר