לא הייתי צריכה לתת לו צ'אנס, אבל נתתי. ולא בגלל שאני טובת לב ואוהבת אדם אני די מתעבת את המין האנושי, אם לומר את האמת אלא משום שאני מטומטמת. נכון, לא נעים להכיר בהיותך מטומטמת לעת זקנה (בכל זאת, בת 30), אבל זו האמת המצערת. אני מטומטמת. מאוד.
מטומטמת כי מלכתחילה לא הייתי צריכה להיפגש איתו, הגם שהיה מפתה מאוד. כי הוא אקס של חברה (טוב, של חברה של חברה. חברה מדרגה שנייה. ועדיין). כי הוא נראה כמו פרזנטור של ארגון המניאקים הבינלאומי, וכי הבטן שלי רמזה לי בעדינות, "תתרחקי מהחלאה-המנוול-המשוגע-הבן-של-זונה הזה!!!". אבל במקום, עשיתי את הדבר ההגיוני המתבקש והקשבתי לידיד הגיי שלי, שאמר לי "מה את, מטומטמת?! ברור שאת צריכה ללכת על זה! הוא חתיך!".
חתיך. זהו. זה כל מה שהוא. וגם, לא חתיך מאוד. סתם, נראה בסדר כזה. גבוה מאוד ותכול עיניים. וזהו. גם קצת מקריח. ורזה מדי. וזהו. והאמת היא שמה שסקרן אותי יותר מכל הוא לברר אם הקלישאה נכונה, אם באמת יש קשר בין הגובה לגודל. כן, לגודל של מה שאתם חושבים.
אלפי רווקים ורווקות מחפשים אהבה בדיוק כמוך ,כנסו להכיר
והאמת היותר אמיתית היא שלא עשיתי סקס הרבה זמן. יותר מדי זמן. ואת האומץ לפגוש גברים זרים מאתרים מפוקפקים לשם המטרה הזו, איבדתי איפשהו בין גיל 28 לקמט הראשון. והסיכוי שאפגוש את אהבת חיי בטווח של היומיים הקרובים הוא אפסי. אז הוא היה אופציה מפתה שהבליחה פתאום משום מקום, כי הוא לא היה גבר זר. הוא היה גבר מוכר. סוג של. רק שלא היה לי שמץ של מושג מי הוא וגרוע מכך מה הוא.
הוא פנה אליי באתר היכרויות וזיהה אותי. אני לא זיהיתי אותו. מהפרטים היבשים שציין לא היה לי מושג קלוש והתמונה ששלח, עם משקפי השמש, בטח לא עזרה. בהתחלה העמיד פנים שאנחנו לא מכירים ורק לבסוף, אחרי שנתן לי את המספר שלו ולא התקשרתי, זרק לי את המשפט "אז מה, שירה, כמה זמן נמשיך להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים?". הלב שלי צנח, כמתבקש. ואז הפעלתי את הדבר הזה שיש לי בתוך הראש, שיותר מדי פעמים משבית את עצמו, וניסיתי לחשוב. לא נדרש לי יותר מדי זמן כדי להיזכר, למיין ולסנן את כל הבחורים הגבוהים ובעלי העיניים הכחולות שאני מכירה.
אז אחרי התכתבות של כמה ימים, נכנעתי ונפגשתי איתו. והאמת היא שהייתי לחוצה מאוד ונרגשת, גם כי לא יצאתי עם אף אחד מלא זמן וגם כי ידעתי שזה לא באמת דייט, אלא מפגש למטרה מאוד מסוימת. ואפילו שביקשתי שנקבע בבר, ידעתי שזה יסתיים בבית של אחד מאיתנו.
זה אכן הסתיים. בלילה שכעת אני זוכרת רק הבזקים קצרים ממנו. סיגריות, אלכוהול, סמים קלים. ואז עוד קצת. ועוד קצת. ואז, סקס סוער, אגרסיבי, מעולה. גבר שאומר לי כמה אני סקסית ומדהימה. ואז, בהמשך, נעשה אגרסיבי מדי. מכאיב. קצת אלים. ולפני שקמתי ללכת, הגבר החמוד, הסקסי והמפנק הפך פתאום לסוג של מפלצת. פצח במונולוג המוזר והקריפי ביותר ששמעתי בחיי, במסגרתו הסביר לי שהוא אדם רע. שלא אכפת לו מרגשות של אנשים. שהוא נהנה להכאיב. והמשיך והוסיף שיש לו בכל רגע נתון לפחות ארבע נשים שונות, אם לא חמש. שהוא רק מזיין, כמובן. לא יוצא או משהו כזה, חס וחלילה. ושהוא במילא לא מסוגל לאהוב אף אחת. שכולנו גושי בשר בשבילו. ושכשהוא לא בזוגיות, הוא יהיה מוכן לזיין כל דבר וכל אחת. שכבתי שם לידו במיטה ושאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה, בגיל 30, עם הסייקו הזה במיטה. ולמה היה נדמה לי, לרגע, שהאפשרות לסקס טוב שווה את זה שאתעלם מהאינטואיציה שלי. אז קמתי והלכתי. ואז הוא חזר להיות חמוד וסקסי ומפנק, וחיבק וביקש שלא אלך בכעס. אבל הלכתי. בכעס. ועם מועקה איומה.
יצאתי לרחוב הקר, כמיטב הקלישאה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר או משהו כזה. רציתי לפרוץ בבכי אבל לא הצלחתי. חשבתי על כל החברות שלי, שבגיל הזה כבר הולכות לישון עם גבר שאוהב אותן. רק אותן. ומכבד אותן. ונזכרתי בכל הסיטואציות האלה מהעבר, כשגברים התנהגו אליי כמו פד משומש. ואז הבנתי למה הפסקתי להזדיין סתם. ולמה הסכמתי לזה עד היום. וכמה הייתי צריכה לעבור כדי להגיע לנקודה הזו, שבה אני קמה והולכת מזה. ואיך, בכל זאת, מגיעה לי אהבה ולא סתם סקס.
וכשהייתי במונית, כבר בדרך הביתה, הוא סימס וכתב שהיה לו ערב נפלא ושישמח אם ניפגש שוב. ולא עניתי לו. וידעתי שגם לא אענה יותר. וידעתי גם שבזאת הסתיים שלב המניאקים של חיי.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר