אני מדדה בבן יהודה על נעל עקב אחת, בתחתונים, עם שיער סתור ואף מדמם. הרגל היחפה שלי דורכת על בדלי סיגריות וכרטיסי ליווי מצ'וקמקים, ואני חבולה, אומללה ולא בטוחה איפה הבית. בסופו של דבר אני מצליחה להגיע אל הדירה, מתיישבת עם כל הטינופת שספגתי על המיטה ומחליטה שלוש החלטות: לעבור מסיגריות לטבק מגולגל, לרדת חמישה קילו ולהגמל ממין מזדמן למשך חודש לפחות. אחר כך אני נופלת לתרדמת. אחר כך אני מקיצה. זה היה חלום. הלב שלי דוהר כמו סוס מירוץ.
אלפי רווקים ורווקות מחפשים אהבה בדיוק כמוך ,כנסו להכיר
בדרך כלל אני לא מייחסת משמעות יתרה לפשר הסימולציות שאני עוברת בלילה וגם לא עושה לעצמי פסיכואנליזה, אבל החלום הזה היה כל כך ליטרלי שלא יכולתי להתאפק. הוא פשוט היה כתוב כנבואה. ולכן עשיתי משהו קצת משוגע; החלטתי לאחוז במה שנגלה אלי מתת ההכרה וליישם אותו במציאות.
בואו נתחיל מהסוף. אז את ההחלטה הראשונה שבצעתי אתם בטח מבינים. אנו חיים במציאות כלכלית איומה, ואם כבר לעשן, אז שיהיה בזול וטרחני מספיק כדי להתמכר לפעולה ולא לניקוטין עצמו, ואולי בהדרגה גם להפסיק מבלי למות מרעלנים. את ההחלטה השניה גם לא מסובך מדי לבאר. נשים תמיד רוצות לרדת "עוד חמישה קילו". אם תשאלו בחורה מה הייתה התקופה הכי טובה בחייה, היא תזכר בזו בה הייתה הכי רזה, גם אם זה היה בגיל שש. אבל ההחלטה השלישית מה, לעזאזל? אני הרי רווקה שחיה בעיר ללא הפסקה, זה הזמן להתהולל עד כלות החושים, בכל מקום, עם כל מני, מהר מהר, כדי לא להתחרט בסוף שהיה לי הצ'אנס המופלא הזה והחלטתי לוותר עליו לטובת חתונה פלוס ילד ומשכנתא במודיעין. אני לא יכולה להסביר את זה אפילו לעצמי. כנראה שעוברת עלי איזו תקופה מאגית, ואם החלום קבע, אתמסר לחלום.
בנוגע לכל העניין הזה של ההליכה לבית שאינני יודעת אם קיים ומה מיקומו; החלטתי לעזוב את הדירה בה חייתי שנתיים, שנה עם האקס ועוד שנה עם חברה, ואכן אני עוברת למשכן חדש ממש בקרוב, וזה מרגיש כמעט כמו לטרוף את הקלפים שוב. אגב, לצאת מקבוצות דירות להשכרה בפייסבוק כשיש לך חוזה חתום מייצר את אותו אפקט כמו למחוק מאהבי עבר מאנשי הקשר כשיש לך חבר. אולי זו בכלל המציאות שמנחה אותי לחלום חלומות צלולים ולא החלומות שמשפיעים לי על אופן ניהול החיים.
וההתחלה? בה אני בלי חלק תחתון שיסתיר את מבושיי, מושפלת פומבית בפני ההולכים ברחוב ומדממת את דרכי בבהלה? אני מאמינה שזה קשור להלך הרוח שתקף אותי לאחרונה, אני מייבבת במקום לדבר, משתבללת במקום לצאת, וכשאני כבר בחוץ, כל הסממנים מעידים על כך שאני לא שייכת ועלי לשוב למאורה חשוכה בה להסתובב בתחתונים זה בסדר, בייחוד כשאת קוראת במיטה את סילביה פלאת ובא לך קצת למות.
אל תישארו לבד, צאו לדייט עוד הערב