בלתי ניתן להימלט מהחום האיום הזה. מאה אחוז לחות, אפס אחוז תושיה. הקיץ הזדוני מייאש אותי, ונדמה שבכל אוגוסט קורה דבר מה, בדרך כלל איזה אירוע דרמטי מחולל, כאילו מישהו לחץ שאפל על השגרה, וזה עוד מבלי להתעמק בכך שלאחרונה הימים כולם ימי לב רע, דביקים ומטורללים ולא מסתדר לי השיער. בתקופה הזאת אשתקד נפרדתי מהחבר והשנה אני נפרדת שוב, הפעם מהדירה בה אני מתגוררת מזה שנתיים, מאז הנחיתה הרכה בלב תל אביב. כשנכנסנו יחד לדירה הזאת כזוג, שברנו קיר גבס בין המטבח לסלון, ואיתו נשבר גם משהו בינינו. ולמרות שסיידנו, מירקנו ועיצבנו - אני בקוקו מנקה ומכנסונים גזורים מוכתמים באקונומיקה, הוא בחולצה מכופתרת לוגם וויסקי בבר שכונתי - לא הרגשתי בבית.
הידעת? שליש מהזוגות מצאו אהבה און ליין? מצאו את שלכם
במבואה הצבנו אנדרטה תוצרת איקאה, המקום אליו זוגות הולכים כדי לריב. זו הייתה כוורת של שש עשרה קוביות ובתוכן הספרים שלנו. כשנגמר, נותרתי עם מילים מודפסות של אחרים ושמונה קוביות ריקות. אז הכנסתי חברה טובה לגור איתי ושוב סידרנו מחדש, כדי שזו תהיה דירת בנות נעימה שנוכל להסתובב בה ערומות ולנהל שיחות נפש בזמן שאחת מגלחת רגליים והשניה משתינה. אט אט הפכנו את החלל לשלנו, ושוב מצאתי את עצמי חיה בזוג. חוץ מהתקפים נוירוטיים של החתולה שאבדה דמות אב וכשלה בליצוד ג'וקים, הכל היה ממש בסדר. ובכל זאת, החיים הרי כותבים את עצמם בדיוק מופלא, ושלל התרחשויות הובילו אותי להחלטה שהגיע תורי ללכת מכאן. להיות לבד גם פיזית. לקרוע דף חדש מהמחברת, אפילו שעברתי כבר את האמצע, רק כדי לפתוח אותו יום אחד ולגלות מה שרבטתי שם: כתבי כל יום. היי נדיבה. עשי מלא מין מוגן. אל תשכחי לקנות חלב ולשלם ארנונה.
אני שרועה על המיטה כחתולה כבויה. אני מהלכת בין החדרים ואוספת שביבי זכרונות אל התודעה המפוצלת שלי. אני יושבת מול הלפטופ עם בירה שמתחלפת בוודקה שמתחלפת בתפוצ'יפס קידס וגוללת מודעות של דירה להשכיר. השכנים אינם נאים בעיניי. תקועה בדומסטיקה כמו עקרת בית בפרברי הפיפטיז באמריקה, רק נמנעת מלבשל ומעשנת יותר מדי. אומרים לי: ככה לא מוצאים דירה. צאי לחפש, לראות, תפתחי את הברז ותבדקי שלא יוצאת משם קולה. אבל אני לא רואה שום דבר שמוצא חן בעיניי, וקשה שלא להקביל את הבררנות המוקפדת שלי לצורה בה אני בוחנת גברים. אז מה אני אגיד לכם, חצי-משופצת זה לא "מהממת ונדירה", מקלחת עגמומית זה לא "ג'קוזי מפנק", ופרקט מתקלף פשוט לא עושה לי את זה. גם גברים כחושים ומתלהמים לא, אגב. יותר מכך: כשאני קוראת את האותיות הקטנות, אני מגלה שמדובר ביחידת דיור של 16 מ"ר במחיר מופקע להחריד ובשביל תא בנווה תרצה אני לא צריכה לשלם שכר דירה, היום מספיק לצאת להפגנה ואני מסודרת.
הבעיה של הדור שלנו היא כלכלית. זה שאני סטודנטית למדעי הרוח לא אמורה למנוע ממני להחזיק מקום לחיות בו בכבוד או לתקצב בכפייתיות כל שקל שאני מוציאה בחנות יד שניה. אנשי הספרות והאמנות מייצרים תוכן תרבותי וחשובים בדיוק כמו כלכלנים או עורכי דין, אולי אפילו יותר. אנחנו הערך המוסף של החברה, ודווקא עלינו נגזר לחיות בצמצום מגוחך. וזה מרתיח.
חבר זה לא קיר גבס ודירה היא לא אוטובוס, כשמדליקים סיגריה היא לא מפציעה לפתע, תאמינו לי, הדלקתי כבר ארבע רק בהקלדת השורות הללו. אז אני פותחת מגירות שאטמתי מזמן, מנסה לדלות איזו טו-דו ליסט מהמעבר הקודם שתסייע לי במשימה. מכירים את הבחורות שיודעות בדיוק כמה פרטנרים היו להן? סופרות כל ניקוב בכרטיסיה? אז אפילו את זה אין לי. אין רשימה לכלום. לא לבירוקרטיה של הובלות ולא לאינטרקאציות עם גברים. בכיף הייתי סופרת עם כמה אנשים שכבתי, אבל זה מתחיל בשמות ברורים ואז מדרדר ל"בחור בכנרת", "חייל מהכוננות", "זה שהתחיל לבכות באמצע". אני לא בטוחה אם זה עניין של הדחקה או שפשוט המוח שלי עמוס בדברים חשובים יותר.
כל שנחוץ לי הוא למצוא חדר משלי, וירג'יניה וולף סטייל, רק בלי אבנים בכיסים וטביעה בנהר, הירקון די מטונף וזה לא רומנטי למות ברפש. לא אכפת לי לפתוח את המקרר ולגלות זית, חרדל ויוגרט פג תוקף. להרגיש כמו קלישאה אבל להמשיך להתנהג רגיל. הלוואי שכבר אמצא את ייעודי, תל אביב מרכז, לפחות 30 מ"ר, ממוזגת, אחרת אני משתגעת שוב וכשאני יוצאת מזה אני לא קונה לאף אחד כלום כי אין לי כסף, גם לא לחצי גולדסטאר.
אלפי רווקים ורווקות עכשיו און ליין, כנסו להכיר