שאלת המחקר: האם אפשר לעמוד בקצב של בחורה שרוצה הכל נורא מהר, ועל הדרך ליצור איתה זוגיות?
השערת המחקר: בחורה שדוהרת מהר מידיי, כי "אין לה כבר כוח לבולשיט", סופה להתנגש בקיר בטון של דחייה.
שלב ראשון, הנסיבות: את ליבי הכרתי בספיד דייטינג. מה יותר טבעי להכיר מישהי שחיה על המסלול המהיר מאשר בערב ספיד דייטינג. התיישבתי מולה והמבט שלה קצת הלחיץ אותי. בסוף פתחתי את הפה ושאלתי: "יש לי משהו בשיניים?". ליבי סימנה "וי" בדף השמות של משתתפי הספיד דייטיינג במקום בו אני הייתי רשום. אז היא חייכה ואמרה" נעים מאוד, ליבי".
שלב שני, מפה לשם ובחזרה: עוד לפני שסיימתי להציע מקום להיפגש, ליבי ביטלה את בית הקפה האהוב עליי. היא פסקה שמקומות פח מחבלים בדייט עוד לפני שהתחיל ושעדיף ללכת לאיזה פאב טוב. "זה פאב שהוא המשך ישיר של ההוא שהיה פתוח באותה שכונה בדיוק רק בחורף, ועכשיו בגרסה היותר משוחררת שלו". הבנתם? גם אני לא, אבל נראה היה שליבי יודעת בול לאן היא רוצה לקחת את הדייט הזה. אז נתתי לה להוביל.
להערכתי ליבי גם ידעה מה היא תזמין לעצמה בבר עוד כשנכנסה למקלחת להתארגן לדייט. היא פשוט לא נתנה למלצרית להציע שום דבר מהמשקאות המיוחדים של הערב והורתה לה בדיוק איך היא רוצה את הג'ין טוניק שלה." ג'ין עם 4 קוביות קרח, מי טוניק בצד, קרנברי בצד ולימון פרוס בצד". בחיי שבארון בגדים של איקאה כבר יש פחות חלקים להרכיב.
ואז היא הפעילה מכונת ירייה מתקדמת ותחקרה אותי במהירות מסחררת: "מה אתה עושה כשאתה מסיים את הדרינק ולמי שיושבת אתך נשאר עוד?" (הרגשתי ששולחים אותי לרוץ על שדה של גחלים), "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" (הרגשתי בן שבע), "מה תרצה להיות בעתיד אם מה שחלמת שתהיה בסוף לא ייצא?" (הרגשתי במשבר גיל הנעורים), "באיזה גיל הכי מאוחר אתה מוכן להתחתן?"(הרגשתי כמו רווק בן חמישים וחמש), "אתה מעשן?" (הרגשתי כמו לקוח של מכון אברמסון)", "אתה רוצה ילדים?" (הרגשתי שאני עולה אל הגרדום), "אם יהיו לך ילדים תפסיק לעשן?" (הרגשתי דיכאון), מה תעשה דבר ראשון כשתתגרש - תיסע להודו או תפתח פרופיל באתר היכרויות?" (הרגשתי במעגל של דן שילון).
"ולמה כל זה חשוב?" שאלתי אותה. ליבי נדהמה: "מה זאת אומרת? קודם כל זה סופר-חשוב! כי זה איך שאתה רואה את העולם, חוץ מזה אלה שאלות שקל לענות עליהם, אז הם משאירים את השיחה על אש!" "את לא מפחדת שהשיחה תישרף מרוב אש?" שאלתי. ליבי ענתה בשאלה שעיצבנה אותי נורא - "מה הם שלושת הדברים היחידים שתציל כשהבית שלך יישרף?". ואני הבנתי שהיא נואשת להוכיח נקודה - לליבי יש צ'ק ליסט ומי שלא עונה על הצ'ק ליסט מעבר לאחוז שהיא קבעה לעצמה, היא לא תבזבז עליו זמן.
שלב שלישי, על הכביש המהיר: ליבי תקתקה את הדייט הזה כמו מנהלת אדמינסטרציה וקידמה אותו על פי נהלים שקבעה לעצמה מראש. לשני זוגות שדיברו בקול רם מידיי היא אמרה שזה מפריע, לזוג שישב שקט וקרוב מידיי אלינו היא שלחה את המלצרית שתרחיק אותם קצת כי החליטה שהם מקשיבים לשיחה שלנו. "אז כשייגמר לנו כאן על מה לדבר אתה רוצה שנלך למקום שפחות מדברים בו?" היא שאלה ואני הובכתי. "לספריה נגיד?" שאלתי והיא צחקה. אלמלא הצחוק היפה והמתגלגל שלה הייתי אומר לה שאני הולך הביתה. "מועדון נשמע לי יותר מתאים" היא אמרה בחיוך והזמינה חשבון. "אבל אנחנו חייבים למהר כי הדיג'יי הכי טוב עולה עכשיו. אם לא נספיק להגיע נצטרך לרקוד לצלילי שירי דיסקו משנות השבעים. יאללה, מהר מהר". היא האיצה בי והרגשתי כמו ב"מירוץ למיליון".
שלב רביעי, הילוך חמישי: במועדון היא השתחררה קצת ורקדה בלי לדבר יותר מידיי ומבלי לנסות לגלות מה הצעד הבא. "אם הולכים אליך אני לא נשארת לישון" היא לחשה לי באוזן, התרחקה וחזרה לרקוד. בין כל הרעש היה קשה לשמוע, אבל שאלתי אותה: "אבל מה יקרה אם תשארי לישון?" . היא ענתה: "אז אתה תילחץ. אם אני אשן בבית אחרי זה, הלחץ יהיה עליי ועם זה אני יכולה להתמודד." הרמתי גבה. "ומה אם לא נלך אליי ולא נשכב? מה אז את חושבת שיהיה?". היא השיבה: "אין מצב, כבר החלטתי שזה קורה, עברנו שלב". לא התנגדתי הפעם לספרינט שלה אבל כן תהיתי אם אחרי הסקס היא תקום על ידי בבוקר עם הינומה על הראש וחיוך ענקי.
תוצאות הניסוי: הגענו אליי הביתה וגם שם ליבי זירזה את הכול. יאללה להתפשט, יאללה למיטה, יאללה לגמור בטירוף, יאללה הביתה. זה היה מהיר כל כך שלא נהניתי. "את יודעת שאם את מפעילה מכונה על 1200-1400 סיבובים זה אולי מוריד כתמים יותר טוב אבל הורס את הבגד?" שאלתי אותה כשהיא התלבשה. "למה, אתה טכנאי מכונות כביסה?" היא לבשה את החזייה במהירות. "לא. סתם אחד שמשלים עם הכתמים שיש על הבגדים שלו." אמרתי והיא פערה פה. "למה אתה מתכוון?" היא שאלה. "אני מתכוון שאת רצה, ואני כבר מותש". אמרתי לה. הקשר ביננו הסתיים במהירות כמו שהוא התחיל.
מסקנת הניסוי: יכול להיות שכמו רבים אחרים, ליבי היא קורבן של חיים אורבניים, שגורמים לך לאבד את הסבלנות ומשאירים אותך עם נורה אחת מהבהבת בצורה של סימן שאלה תמידי: "מה יהיה? מה הלאה?" ליבי שכחה שהדרך יותר חשובה מהמטרה. ממש כמו מיקרוגל, היא רוצה שהדייט יהיה מוכן מייד, בלי התחשבות במרקם ובטעם של הקשר שרק נולד. היא רוצה להיות כבר אחרי ולראות אם יש לזה סיכוי לקשר. לשים את האבן הבאה ולראות שהתמונה הולכת ונרקמת לקראת חתונה, הקמת משפחה והזדקנות על נדנדה. מי שמאוכזב כמו ליבי מקשרים רומנטיים, עשוי למצוא את עצמו מנסה לעשות קיצורי דרך במסע אל הזוגיות הנכספת. לא משנה לאיזה גיל הגעתם, כמה לבבות שברו לכם, כמה התאכזבתם וכמה אתם כמהים למשהו ברור ומוחלט, לא ליהנות מהדרך כדי להגיע לסופה, זה פשוט בזבוז של זמן.