אני גרה בלב. לא בקטע רומנטי. בקטע גיאוגרפי. הדירה שלי ממוקמת במרכז היצירה התל אביבית של פעם. בפרוג גר יעקב שבתאי. דליה רביקוביץ' התגוררה ביהואש ולאה גולדברג בארנון. הקאנון העברי המודרני חוגה מסביבי, ורק השנה טרחתי להבחין בכך. גם "צוותא" עמד לפני שנים ברחוב מנדלי מו"ס, אבל הכי חשוב: על בן יהודה-גורדון היתה מסתובבת אחת, יונה וולך, מהלכת כרוח פרצים ואחריה השתרך גדוד של גברים. היא הייתה טורפת מילים כמו ביצים שלוקות, בוללת, משקשקת ומקיאה החוצה בפאסון של משוררת עזת מצח. "אני יונה וכתבתי את כל המילים", היא אמרה פעם, והתכוונה לכל המילים כולן. ורגע לפני שאתם מתלהמים מה אני רוצה עכשיו עם כל הפואטיות היומרנית הזאת, זה הרי טור בוואלה ולא עבודת סמינריון, אציין: גם היא הייתה רווקה תל אביבית. אולי אפילו שיא הרווקות התל אביבית הנשית.
מכירים את הסרטון הויראלי על יניר האחמ"ש? הדמות שכולה עולב בלתי מודע זוכה לציטוטים הזויים, אבל רק כשהוא זועק בדחקה את השאלה "למה אני לא עמוס תמם?" אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה כדי לגייס כוחות ולצרוח בתת ההכרה: למה אני לא יונה וולך? הרי גם אני פה באיזור שלה, גם לי יש שיער ארוך וכהה, נכון שהבלונד בצדדים קצת פריקי והשביל בצד ולא באמצע, אבל למה להתקטנן. גם אני כותבת. גם עלי אומרים לפעמים שאני משוגעת לגמרי. וגם אני לא מחויבת לאף גבר בינתיים ויש לי תודעה מפוצלת. גם אני הכל ובכל זאת, בתחושה, אני רחוקה מלהיות הקול של הדור שלי ובכלל, אלה ימים אחרים, של מדיומים חדשים, לכתוב שירה בנוט באייפון ולהספיק לתעד רגע שברירי שהדימוי שלו לא קרוב למשמעותו בתמונה. נדמה לנו שגוגל יזכור הכל לעד, אבל ההכל מתכלה במהירות אקולוגית ואולי הכתיבה והאהבה גם הן איזה מיחזור של משהו שרפררו אליו פעם באיזה אפוס יווני.
למה כשאני הולכת את כל רוטשילד בשמלה מהממת אף אחד לא מציע לי נישואין? או מסטיק? ליונה זה לא היה קורה. אני רוצה להיות יונה וולך כי אני אולי משחקת אותה קולית, אבל אני כן שמה זין. היא אמרה שלא צריך להיות חצי בחור ולהתכחש לכל מה שאת, אבל אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר מדי עם משהו אחר, כוחני, קהה חושים, כדי לא להיפגע. וכשאני מטשטשת את המגדר שלי עם צללית זולה זה לא באמת עובד. אני עדיין אשה.
בפעם האחרונה שהייתי בבית הוריי קרו שני דברים. הראשון: אמא שלי שאלה שוב למה אין לי חבר ואבא שלי הצטרף הפעם, שניהם כמו מקהלה שרו לי את יפה, את חכמה, אולי תפסיקי להיות כזאת מצחיקה ותתחתני כבר. השני: צפיתי בסרט בסלון ואבא שלי התיישב לצדי. נטלי פורטמן אמרה עליה ועל אשטון קוצ'ר: "אנחנו יזיזים" ואבא שלי מיד העיר: "יש טעות בתרגום. הנה, כתבו עם ז' שוב." התלבטתי לרגע משועשע אם לשתוק או להגיד לו שזו לא שגיאה. החלטתי להסביר, אתה שומע אבא, יש כזה דבר, חברים טובים שלפעמים שוכבים. הוא סינן "מטומטמים", אני צחקתי אבל הייתי קצת מוטרדת. חשבתי עליה. נכון שהיא הייתה אדם אמיתי, עם אומללות וצבעים פסיכדליים שראתה דרכם את העולם, אבל היא גם התנחלה אצל גברים בבית ושגעה אותם בתיאוריות פיזיקליות, זרתה הרס וקסם בהוויה, זיינה את כולם ועוד הצליחה להיות פמיניסטית על הדרך. שווה.
יש בהחלט מגרעות בלהיות יונה וולך. אמרו עליה שהיא "בהמה מיוחמת", שהיה לה רומן עם 1666 גברים, שהייתה קריזיונרית נוראית. אבל לא הייתי מתנגדת להיות היא בגרסת 2013, כי זה לדעת מראש שאת מוכשרת עד אימה ולא לדרוש אישוש אובססיבי שהכל בסדר מהסביבה. אם היא הייתה כאן עכשיו הייתי מספרת לה שלהעביר בינינו גבר זה כמו להעביר בגד; יו, איזה חמוד, אפשר? / הדבר הישן הזה? קטן עלי כבר, קחי מתנה. יש מצב שהיא הייתה מעיפה לי סטירה ואז כותבת על זה שיר.
אני הפוטנציאל הלא ממומש ויונה לוחשת לי מהקבר: כבר הייתי. כבר עשיתי. תהיי אשה עצמאית וחזקה. אז אני אגיד לכם משהו: אדע שאני אשה עצמאית וחזקה ביום בו יפסיקו הקופאים המתבגרים ב-AM.PM לבקש ממני תעודה מזהה כשאני קונה סיגריות. הם גם תמיד כזה "אוי את בת מאתיים סליחה."