זה היה בקיץ, כשברנדה נסעה עם דונה לפריז. הן ישבו במסעדה פלצנית וטעמו מנה שלא הכירו. דונה ירקה את זה החוצה כמו פליטה פרוידיאנית כשהבינה שמדובר במוח מבושל. באותו הזמן ממש, בשכונת בוורלי הילס בקליפורניה, דילן בגד בברנדה עם קלי שהייתה החברה הכי טובה שלה. אני ישבתי בבית הוריי בטייץ פרחוני עד הברך וחולצת בטן, כיאה לילדה בניינטיז, וצפיתי בהן מתקוטטות על לבו של הגולש המסתורי. בנשף הסיום הן אפילו לבשו את אותה השמלה. אבוי. סוקרנתי מהמשולש הרומנטי הסבוך הזה ונזכרתי ששמעתי פעם את המשפט "נשים נשים, שק של נחשים". הייתי אז תלמידה ביסודי עם משקפיים עגולים, היו לי חברות והייתי מקובלת, אבל פעפע בי חשש מדומיין שמישהי תגנוב לי את החבר עמו אני מחזיקה ידיים רועדות ומתנשקת על הפה, בלי לשון, בחדר הסודי של משמרות הזה"ב.
בשיעור תנ"ך למדנו על סיפור רחל ולאה. אחר כך ברנדי ומוניקה שרו את "דה בוי איז מיין" באמטיוי וכבר הייתי בטוחה שעלי להיות חברה של בנים, שווה בין שווים, בלי הדרמות והקשקושים. הבעיה עם להיות הבת היחידה בחבר'ה היא הדיכוטומיה בה נתקלתי: או שמגוננים עליך כאילו את אחותם הקטנה, או שעוברים עליך כאילו את מתקן בסופרלנד.
במשך שנים גברים היו הנמענים היחידים של התרבות, הכל יוצר למענם, שודר עבורם, נבנה לפי הסטנדרטים שלהם. אני לא מעבירה כאן שיעור במגדר, אבל אין פליאה בכך שלעיתים התחשק לי להיות בחור ולא רק להתגנדר רוב חיי. חשוב לזכור שהדימויים שאנו נתקלים בהם עד היום מגיעים מתפיסה בה "נשים קטנות" הוא לא רק ספר מכונן, אלא גישה חברתית. וזה עוד בלי לדבר על הקאנון העברי, בו הכניסה מותרת רק אם את קול ייחודי, אחר, אבל בלי לעורר אנטיגוניזם, אוקיי? תכתבי ותשארי יפה, בבקשה. ותעבירי בדרך סמרטוט על השיש, מטונף פה.
לקח לי זמן להבין שחברות בין נשים היא לא מלחמה תמידית על גבר, היא לא ירי של חיצי ארס וצ'ילבות וריכולים חסרי תוכן. אז נכון, זו לא הרעות הגברית הצה"לית המקודשת. זה משהו אחר, פתוח ומכיל. אני מתפשטת דרך קבע ליד חברותיי ולא חשה כאובייקט ואני גם תומכת ונתמכת ברגעי השגעון והבדידות. וכפי שטענה חברה חכמה שלי לאחרונה: את צריכה את הבנות שלך כשאת רווקה, הן עוד גפיים עבורך, מחזיקות אותך ברגעי השפל והחיוניות שלהן נזכרת לעד. ויש ערך מוסף שאולי נסתר מהתודעה לעיתים, והוא שלהיות חברות טובות זה בעצם לדעת איך להיות בשתיים. אימון לזוגיות, עם הריבים והדמעות, עם להשתחרר ולספר סודות כמוסים, עם לרקוד במסיבה ולדדות שיכורות הבייתה יחד; ללמוד לאהוב. רק בלי הקטע של המין, אלא אם מתפלק מזמוז נבוך פעם וגם אותו אנו מקבלות בסבבה ולא עושות עניין.
אני לא רוצה להיות הצלע ממנה נבראתי, כביכול, או או אקססורי לגבר שנושא אותי עמו ומשוויץ. אין לי עניין יותר בלהיות רק המטופלת, זו שדואגים לה, שמשלימים אותה כאילו היא חתיכת לגו שממתינה להתאחות ולהפוך לשתי חתיכות לגו, כשהשניה לוחצת לי נורא מלמעלה. אני מאושרת ביחיד ומה שחסר לי הוא הדיאלוג מול האדם שאני איתו, ולא בקטע של "מאמי, השמלה הזאת משמינה אותי?" ושהוא יענה שזה דיון עקר ושאלך פשוט להחליף לפני שאתחרפן.
ברוסית יש מילה אחת לחברה אשה ולפחות ארבע מילים לחבר גבר, ואני לא חושבת שזה מקרי. לגברים יש כנראה היררכיה של חברים, קרובים יותר וקרובים פחות, ואינני טוענת שאצל נשים זה לגמרי שונה, אבל עובדה "פדרוגה" יש אחת, ולא תגידי ברוסית על מישהי שאינה חברה קרובה שלך שהיא רק מכרה, כי זה מעליב, ובדרך כלל גם לא נכון.
החברות שלי הן אלה שיושבות עמי בזמן שאני מתכתבת עם בחור בוואטסאפ, שואלות "נו, הוא עדיין מקליד/ה...?" ואני צוחקת ואומרת שכן, אבל למה לוקח כל כך הרבה זמן לכתוב שתי מילים? בואי אלי. את מהממת. תביאי בירות. בכלל, נראה לי שהתהיה אם "היה וי שני?" באפליקציה הארורה הזאת מקבילה ל"היה בום?" מימי הפאג'רים העליזים בתל אביב, רק שהמלחמה הפעם היא סתם משחק כוח בין המינים. אני יודעת שאני עדיין טקסט לא מהודק, טיוטה מס' 27 (כמו הגיל שלי), לא לגמרי מגובשת אבל בדרך לשם, וכבר לא כקורבן על המזבח הגברי. ברנדה וקלי היו מתות להיות חברות שלי. בחיים לא הייתי גונבת את דילן. תכל'ס הוא לא כזה חתיך בעיניי.
*תודה לאיה אליה על הרעיונות, הפתיחות וסיעור המוחות המוצלח