יש אירועים שליליים שאין עוררין על כך שיחרטו בזיכרון לעד: מוות, מחלה קשה, פרידה טראומטית, רצח רבין. וגם שן שבורה. בערב חג של שבועות נשברה לי חתיכה קטנה מהשן הקדמית. זה קרה בבית של חברה, בהפתעה, כמו רוב הדברים שקורים בחיי הכאוטיים להחריד. אחרי סשן של בכי היסטרי שחלף אחרי קצת (הרבה) וודקה והימנעות מלהביט בראי ולבחון את היקף הנזק, ליקקתי באובססיביות את הפגם, מדמיינת עצמי כפיראט מטונף על סיפון של אוניה. התכוונתי להסתגר בתריסים מוגפים ובפה חתום עד צאת החג.זה היה ערב קשה בו הבנתי שהשן היא רק עוד סמל להתייפייפות שליו לפרפורמנס הנשי שאני מבצעת כל יום מחדש.
נכון יש גברים שאומרים שהם אוהבים בנות עם אפיל של טום-בוי? בלי איפור או מניקור, רק גופיית סבא פשוטה וכפכפים מהוהים? אז אני מעולם לא הייתי כזאת. מאז שהייתי ילדה משהו פעפע בי להתגנדר. אולי כי גדלתי בבית רוסי ולמדתי בלט קלאסי. אולי כי צפיתי ביותר מדי אמ.טי.וי כשהייתי צעירה. אולי אני סתם אוהבת להתחפש. העניין הוא שכאשר נפלה החתיכה מהשן, הייתי זקוקה לאסמכתא גברית ממשית לכך שאני עדיין יפה. אז פניתי לשותף ללא החולצה שמתגורר בבית של אותה חברה, ובזהירות חשפתי את החיוך המכשפתי. הוא הביט בי לרגע חטוף ומלמל "הכי חשוב האופי ואת מצחיקה אבל לכי לסדר את זה, עיניים." והעיניים שלי נפערו.
מיתוס היופי ואידיאל הנעורים הן תופעות שייחסתי להן חשיבות באופן אקדמי כזה, ומדי פעם היה איזה הבהוב ברקע של בעיות זהות אישיות יותר. פתאום משפטים שאמרתי הדהדו לי בראש, כמו "למה אני לא מזהה את עצמי בלי אייליינר?" או "אני רק מתקלחת, בוחרת אאוטפיט, אקססוריז, עקבים ואני אצלך". הכל התקשר לשבר הפיזי ולסדק הנפשי שהוא יצר. אחר כך השתעשעתי מעט ברעיון לא לתקן את השן באקט מחאתי- אופנתי, כדי שכל מיני וונאבי היפסטריות יחפשו ערסים שישברו להן את השיניים. חזרתי הביתה בבושה שהייתה קשורה לכך שאני אינני אני יותר כי משהו בי חסר. בדרך עצרתי להתכופף ולהרים שאריות מהכבוד העצמי שנפל לי וכל הרחוב ראה לי את התחתונים.
כמה ימים לאחר מכן כבר יצאתי מאוחה מרופא השיניים, אבל עדיין הרגשתי כמו שן שבורה על מטר וחצי של בחורה וחרדת ה"בא לי למות אבל אין לי מה ללבוש" עוד הייתה שם. ידעתי שזו התעסקות אובססיבית ובזויה, ובכל זאת, התעקשתי להתעמק בלמה חשוב לי להציג את עצמי כלפי חוץ כפי שאני נוהגת, וכמה מזה קשור למבט הגברי שמופעל עלי ללא הרף. בואו נפרק את זה רגע ונדמיין עולם בו אני לא רק מעזה לצאת לזרוק את הזבל בטרנינג ועיניים טרוטות, אלא יוצאת ככה לדייט. האם בכלל יהיה לו אכפת? לרוב הגברים לא ממש משנה מה את לובשת, כל עוד תורידי את זה בשלב כלשהו. והדימוי המזויף של הלנז'רי הוא בכלל הבניה תרבותית. נדמה לי שאולי לכל גבר יש איזה פטיש לבוש כלשהו, מיני, חוטיני, עקבים אימתניים או כובע בייסבול. כל היתר לא לגמרי חשוב. יתכן גם שהרושם הראשוני שאצור בחזיון הבלהות הזה יהיה אפילו חמוד, לא מתאמץ ושיקי בדרכו הנטורלית, אבל אין לי אומץ. וזה רק בגללי.
אני זאת שרוצה תמיד להיות מתוקתקת. גם כשנפלו פאג'רים בתל אביב הייתי מגיחה לחדר המדרגות בפיג'מה וקוקו מנקה אבל עונדת טבעת זהב ומשוחה בשפתון עמיד. להיות הבחורה הלא מוקפדת עם כתמי טחינה על הטי שירט הוא תענוג מפוקפק שאני מרשה לעצמי רק עמוק בזוגיות.
אולי זו התשובה: את לא הכי יפה כשנוח לך, אלא הנוחיות היא שעוזרת לך לקלף מעצמך שכבות של מסקרה וחוסר ביטחון. לזה אני קצת מתגעגעת. להיות ערומה, לא רק פיזית, עם מישהו שאני יודעת שיכיל את הפאקים שלי, שיהיה טוב לב ואדיב ויסיר לי את הגרביונים הקרועים כשאני עייפה ויחבק אותי צמוד צמוד גם כשאני מזיעה אחרי אימון. סוגיית הנראות לא מפסיקה לרדוף אותי. לפני איזה שבועיים חלמתי ששרפו על המוקד את כל הברונטיות עם החמצון הבלונדיני בטענה שאנו מטמאות את העיר. התת מודע שלי כזה דרמה קווין.