בר באלנבי. אמצע השבוע. הלילה איים להגמר. הזמן טפטף מהר. נשענתי על קיר בתור לשירותים והחזקתי בירה ביד. חשבתי על רשימת החפיפה שעשינו, היא ואני, שעסקה בבחורים ששתינו יצאנו איתם בהזדמנויות משונות. איך בכלל הגענו למצב הזה? הרי יש לנו טעם שונה בתכלית. "העיר הזאת קטנה מדי", נאנחתי, "היא כל כך קטנה עלי שהיא מוציאה לי את השניצלים מהג'ינס" והעשן מהשאכטה היתמר מעלה לצורת פיל ענק בתקרה. הוא הסתכל עלי והגיב מייד, כאילו שינן את צמד המילים הללו כבר תקופה ורק חיכה לשחרר אותן החוצה: "העיר שוכחת". מה שוכחת? יש לה דמנציה? והוא הסביר: "זה לא משנה שהבועה מצומצמת ושכולם כבר היו עם כולם, הפרצופים הופכים עמומים עם השנים ולאף אחד לא באמת אכפת". כעבור יומיים שמעתי גרסה מתוקנת למשפט הזה: "העיר לא שוכחת, היא פשוט לא מתאמצת לזכור". דמיינתי את העיר מתעוררת הלומת אלכוהול לצד גבר רנדומלי, עלום שם, משלחת אותו החוצה בעדנה ולא טורחת לסמס אחרי. אולי רק לחולדאי, שיבוא לשפץ אותה כבר בדרום של הגוף שלה, איפה שהיא קצת חלשה. היא צריכה עזרה והיא לא סתם עיר, היא ליידי, זה לא לעניין לתת לה לחכות.
אני כבר לא חוששת לצעוד ברחובות שהיו פעם שלנו. אין בי יראה. זו העיר שלי ואהלך בה ואתקל בעמודים ואבקש מהם סליחה אחר כך כמה שארצה. כל פסיעה היא פיסה של אומץ ואני מתנשפת בעלייה בבן ציון ומתרגשת ומגלה את עצמי תוך כדי תנועה. יש בי רעב להרפתקה, אבל אני שומרת על איפוק מסויג כי שום דבר במילא לא ישביע אותי, ודי כבר להתאהב בדימויים של גברים שחולפים על פניי ברחוב. גם אם הם גבוהים עם זיפים. גם אם נדמה לי שאמא שלי תצהל אם אביא אותם לארוחת ערב סובייטית. גם אם הם מביטים בי בקריצה שובבה. אני קורצת חזרה וממשיכה.
בשנה א' למדתי על העלאת סף המיצוי של הטקסט. הייתי אז צעירה ועצובה נורא, והתמכרתי לקרוא צמוד-צמוד,כמו שישנים כפיות, להתעמק בסיפור כדי לא לפספס ניואנסים מוחבאים. אז אני משליכה על הרווקות מתודה ספרותית; כל רומן שלי עם גבר הוא נראטיב שאני בונה לעצמי בראש. כולנו עושים את זה, מספרים את הסיפור הכי נוח עד שהוא הופך להמנון שגור ובסוף אנו מאמינים לו, כאילו היה עובדה. אני יכולה למשל לספר על מישהו שהתחיל איתי בשדרה. היה לו כלב לבן גדול ויפהפה והוא עצר לידי בזמן שסידרתי את התחתונים. ככה, ברחוב, השמלה שלי מתנפנפת אל על והוא ניגש. הבטתי בו בחטף. היו לו כפות ידיים גדולות ומגושמות, כמו של פלאח. הוא חייך, אני חייכתי, ליטפתי את הכלב ופתאום נפלה עלי ג'ננה אז אמרתי לו היה נעים, חייבת לזוז. הוא יכול לספר סיפור אחר: פגשתי מישהי בשדרה. היא עמדה שם וראיתי לה את התחת כשהיא סידרה את השמלה. היא התקרבה לכלב, היה ברור שהיא בקטע שלי לפי איך שרכנה ללטף ודרך הגופיה שלה בצבצה חזיית תחרה אדומה. היא הבחינה בי מבחין בחזה שלה, וחייכה אלי, אז ביקשתי ממנה את המספר. היא אמרה שהיא עייפה והלכה. לא מבין. דווקא הייתה חמודה. גם אחלה ציצים. תחת קצת פחות.
העלאת סף המיצוי גם מתקשרת לי אוטומטית למיצוי מהיר של יחסים. נולדתי באייטיז, גדלתי בניינטיז, ועכשיו כבר 2013 ואני עדיין לא מבינה אהבה מודרנית. אני יודעת איך זה מרגיש, אני אוהבת את הפרפור התולעתי של ההתחלה וגם את השלווה שבזוגיות מכילה. אבל הכל מרגיש כל כך זריז עכשיו, יאללה, להפגש, לפטפט, אולי לשכב, אולי לא, והלאה אל האופק, רק בלי נסיך על טוסטוס לבן. העיר היא אהובתי המטונפת, מציעה לי קשרי אינסטאנט, קשרי הפרעת קשב, כי אם אני לא סגורה על הסיטואציה, הוא יפזול הצידה. זו לא אשמתו, הוא אומר, זו פתולוגיה של חוסר ריכוז, הוא מתגונן. את מבינה, אני לא בנוי לזה, אני חייב לכבוש עוד. ואני זועמת בלחש, איך זה יתכן, אני הרי מספיקה, אני בלתי נשכחת, אני אלה יווניה עם פסים בלונדיניים בצדדים, אבל במקום לדבר אני מהנהנת ומתחזקת סניפים ברחבי העיר. בחצי כוח אני נשרכת, לוגמת, מתמסרת ועושה צליעה של בושה בבוקר למחרת. אני אוהבת את העיר ואני אוהבת אותי אבל אף אחד לא זורם בעורקים שלי כמו יין קדוש. אני עוד לא מוכנה.