התיירים הצרפתים צובאים על פרישמן ומסמנים לי שהקיץ הגיע. ועם הקיץ, גם היתושים והחתונות. זו עונת החתונות הראשונה שלי כרווקה, מאז שהעולם סביבי התחיל להתאגד זוגות-זוגות כמו במשתה של אפלטון. ככה זה בגילנו; אנשים נבהלים מהבדידות, כאילו היא תמיד שלב מעבר, אף פעם לא מצב בינארי, ובקרוב, אם רק יתאמצו, כבר יתהלכו שלובי זרועות עם מישהו וזה ירגיש לנצח. אז הם נאחזים זה בזה, לפעמים מאהבת אמת, לפעמים מחיבה קלושה, לפעמים משעמום. אני, בכל אופן, מתפקדת נהדר עד כה: מארגנת מסיבת רווקות, עומלת על סרטונים מושקעים, מלווה חברה לסטודיו למדידות שמלות כלה (הכל שם כל כך לבן ובוהק, כמו האור הזה שרואים לפני שמתים). הכלה לעתיד קוראת לי "ע. סטיילינג" ואני מפרגנת באהבה אבל גם מותחת ביקורת כשצריך. בחתונות עצמן אני בכלל להיט. מגיעה בגפי, מרוקנת את הבר ורוקדת כמו מטורללת עד שהמלצרים מפנים את השולחנות. אני יכולה להבין את הבחורות שמתלוננות על כל ה"בקרוב אצלך" כשהקרוב בכלל לא נראה באופק. כשזה קורה לי אני מחייכת חיוך חושף שיניים בוהקות, מהנהנת בראשי וממשיכה ללכת באלגנטיות מעושה.ואז נתקעת בעמוד, בדרך כלל.
אני אוהבת חתונות.זו הזדמנות לשמוח בשמחתם של חברים ולהצטלם בפוזות מביכות תוך כדי פיזוז לצלילי ניינטיז. בחופה אני אפילו נוטה לדמוע, לא בהיסטריה, אבל זה מרגש אותי מספיק כדי למרוח את המסקרה כליל.
לפני שבועיים, בחתונה האחרונה שנכחתי בה, הדי ג'יי הזמין את כל הזוגות להצטרף לסלואו הראשון על רחבת הריקודים. נשענתי על הבופה ליד החברה הרווקה שהגיעה איתי, היינו צמודות אחת לתחת של השנייה כל הערב, ובאותו רגע פתאום קלטנו שאין לנו עם מי לרקוד. אפילו לא היה איזה סבא חביב ששידל אותנו לטנגו. לא נרשמה שמיטת לסת אכזרית במיוחד, אבל היה בום קטן בלב. אמרתי לה שיהיה נחמד אם כל הסינגל ליידיז תעמודנה בשורה מול כל הסינגל ג'נטלמנז בשורה ממול, והם יזמינו אותנו ל"מיי הארט וויל גו און", כמו בימים הטובים של כתה ו'. לא נצטרך לעמוד במרחק של מטר אחד מהשנייה כמו אז, כי אנחנו כבר ילדים גדולים ומותר לרקוד צמוד. אבל זה לא קרה. הרהרתי לעצמי שאולי כדאי לחלק בחתונות סימון כזה לרווקות ולרווקים, כך שנדע עם מי לגיטימי להתחיל ועם מי ממש לא וזה עלול להסתיים במכות. תזכרו שכתבתי את זה, אם אתם מחליטים להקים סטארט-אפ, אני רוצה אחוזים.
אני חושבת שכשזה אמיתי, או לפחות מרגיש אמיתי לאותו רגע, זה מקסים לכרוך את החיים יחד, אבל למען האמת, אני לא לגמרי שם. וכרגיל, אני מרגישה הכי ווירדו לגבי זה. זכור לי שהייתי בת חמש עשרה לערך כשהעזתי להצהיר בפרהסיה שאני לא רוצה להתחתן. כולם הביטו בי בתדהמה ושחררו אנחה רפה, כפי שראוי להתייחס לטינאייג'רית סוררת. אמרו לי שאני צעירה ומדברת שטויות, את תראי עוד כמה שנים, יבוא לך. ובכן, עבר יותר מעשור ועדיין לא בא לי. בזוגיות הקודמת שלי זה גם לא התחיל לדגדג. אני לא בטוחה שאני מתנגדת לקונספט החתונתי ממש כמו שאני חשה מיאוס מהתעשייה הזאת ומהבחישה הרצינית מדי בלהחליט החלטות שרירותיות לגבי סידור פרחים וגן אירועים ומרקם של מפיות ולא יודעת במה עוד מתעסקים שם.
אמנם יש גברים שלפעמים בא לי לרצוח ואז להתחרט ולגרור אותם שותתי דם לחופה, אבל בכך מסתכמות הפנטזיות הכלולתיות שלי. אין לי את הקטע הזה של להתמוגג מלהיות כלה, טהורה לערב אחד בחיי, עם הינומה מתנפנפת ושליכטה של איפור עמיד באלפי שקלים. לא יודעת מה לא בסדר איתי. אולי הכל בסדר. יתכן שזו תקופה, כזאת שנמשכת רוב חיי והיא תגמר מתישהו ואז אני כן ארצה להתחתן. לא ברור מי ייקח אותי ככה. אני עקרת בית איומה ואין לי אגן לשאת בנים זכרים. אבל אני מכירה את רוב המסעדות השוות בעיר, ואם אי פעם הממשלה תפסיק עם הגזרות הדפוקות הללו, אוכל להרשות לעצמי עוזרת וזה יסתדר.רק מקווה שהאגן לא יתרחב בקרוב. אנקדוטה לסיום: אחי הגדול התחתן בשנית לפני כמה חודשים. בפעם הקודמת שהוא התחתן לא היה לי דייט כי הייתי בת תשע. גם אז אמא שלי טענה שזה לא תירוץ.