שאלת המחקר: האם אביגייל ואני נשרוד את השבוע השלישי והקריטי של הקשר החדש - השבוע שלאחריו יודעים כבר אם זה הופך למשהו רציני או מתחיל להתפורר?
השערת המחקר: יש מצב ששנינו התאהבנו, ואם לא יבוא שום מכשול, הקשר הזה יילך וייתבסס.
מהלך הניסוי, שלב ראשון, המשך תקין עם תחושה משונה: כשרוב האנשים מדברים על עצמם הם בסופו של דבר מתחילים לשעמם את הצד השני. אביגייל, לעומת זאת, ידעה איך לספר לאנשים את הדברים הכי קטנים בעולם בצורה הכי מעניינת שיש. היא ספרה על העסק שלה להוצאת כלבים באופן כל כך עשיר בפרטים, שכל אנקדוטה נשמעה כאילו אביגייל לא חזרה מאיזה טיול ברחוב עם כלב, אלא מטיול בדרום אמריקה עם אשטון קו'צר. לעומת זאת, כשאני סיפרתי לה דברים, אביגייל הקשיבה בשקיקה אפילו שכל מה שסיפרתי היה משעמם כמו להקשיב למגבת. זה נקרא כשרון של מספר סיפורים ואת זה היה לה, בקיצור התקשורת בינינו הייתה על הכיפאק. למרות שנהנתי מהסיפורים שלה הרגשתי שהולך ביננו משהו מוזר. כאילו שהעניינים ביננו התבשלו על האש מהר מדיי ועכשיו האש נחלשה.
שלב שני, סביבת הניסוי: דווקא כי עברנו את השלב האינטימי הראשוני וזה היה רק טבעי שהחיזור יוריד הילוך אחד, רציתי למשוך את תקופת החיזור והזמנתי לנו מקום במסעדה מהז'אנר הרומנטי. אבל טבען של מסעדות כאלה הוא שהן מנומסות יתר על המידה וכמו שקורה לרוב, האיפוק המאפיין מקום גם צובע את האינטרקציה ואת הערב כולו ביחס קריר. אביגייל ואני דיברנו האחד לשניה בנימוס, שאלנו מן שאלות מנומסות כאלה, הזמנו ואכלנו בנימוס - ופתאום הכול נהיה ממש משונה. כאילו לא נשאר כבר דבר לדבר עליו והרגשתי שהמתח המיני שהיה ביננו נמצא עכשיו בצניחה חופשית למטה. פתאום שרר שקט מביך של אופוריה שהתפוגגה: לאביגייל נגמרו הסיפורים על הכלבים ולי אזלו כל האנקודוטות המצחיקות שאספתי על החיים. השקט המביך הזה הוא אימתם של כל מי שמתכנן דייט או מוציא לפועל אירוע חברתי בכל סדר גודל. הרגשתי שלא חשוב כבר על מה נדבר, בין אם זה על תקציב האוצר או על התחת היפה של המלצרית, ההתרגשות שאפיינה עד כה את הדייטים שלנו נעלמה.
שלב שלישי, אהבה, פתאום היא נעלמת, מה היא רוצה? איך אפשר להסביר את התקשורת המדהימה של ההתחלה לעומת השעמום של השבוע השלישי? שנינו הרגשנו שמשהו התקלקל וזה בטח לא היה בגלל המסעדה. בי קיננה התחושה שגם היא וגם אני כבר לא בטוחים שאנחנו רוצים להיות אחד עם השניה. זה כאילו שיצאתי עם ידידה טובה ולא עם מישהי שיכולה להיות בפוטנציה אמא של ילדיי. בקינוח הייתה תחושה קצת יותר זורמת, אבל זה כנראה היה הסוכר השרוף והזמין של הפנקוטה. יצאנו וטיילנו את הדרך חזרה ודיברנו כאילו שנינו מתעלמים מזה שמשהו במתח בינינו נעלם ולי היה מחנק בגרון. אביגייל אמרה שהיה כיף להכיר אותי. עניתי אותו דבר והסתכלנו האחד לשנייה בעיניים כמו שניים שמתקשרים טוב ושלא נדרשת מילה נוספת כדי להבהיר שזה עומד להיגמר.
תוצאות הניסוי: נפרדנו בנשיקה, אבל כזו שהיה בה טעם של פרידה. ביום שלמחרת לא היה צריך סמס או שיחה נוספת, פשוט נותק הקשר בהדדיות מבלי שיהיה צורך בהסברים. הנסיבות בהן אביגייל ואני נפגשנו היו יוצאות דופן והזרימה הייתה באמת ראויה להכנס לספר הסטוריית הדייטים שלי. אביגייל היא אחת הבחורות היותר מדהימות שיש שם בחוץ וזה, לדעתי, בגלל פשטותה וכנותה. התחבבנו האחד על השניה, האינטימיות הגיעה מהר והתחברנו. אבל האש משום מה לא המשיכה להתרומם - היא אפילו כבתה די מהר.
מסקנת הניסוי: כנראה שלפעמים, לא מספיק אפילו החיבור - "הקליק", והדיבור, הזרימה והאינטרקציה. מציאת בן זוג היא לא תהליך שעובר בעין המיקרוסקופ והלב הוא ממש לא מעבדה. לפעמים גם אם הכל כביכול מושלם, משהו לא מוסבר עשוי לאותת לכם שזה פשוט לא זה. לפעמים דברים יכולים להיות חסרי היגיון, ואתם עשויים להתאהב דווקא במי שלא האמנתם שיש לכם סיכוי ביחד. קוראים לזה כימיה, ולרגע הרגשתי שביני לבין אביגייל יש כימיה שכזאת. חשבתי שזה יהיה הניסוי האחרון בדרך לזוגיות מדהימה, אלא שהפעם הניסוי נכשל.