כל פרידה היא מוות קטן. כשמדובר בפרידה אחרי חמש שנים וחצי של זוגיות מטלטלת, אפשר גם לקרוא לזה מוות גדול. גדול מאד. אבל אני לא עוטה שחורים ומתאבלת, ובחלוף הזמן, אני מרגישה איך הסביבה שלי נגנבת מזה. בעיקר אנשים שלא מכירים אותי לעומק, חושדים שהאיפוק שלי מזויף, שמשהו שם לא באמת כל כך בריא ושלם. איך לא נוזל לך השחור של האייליינר מהעיניים לתוך הלב, למה את עוצרת את עצמך מלסמס לו, מה הקטע עם ה"בסדר גמור" הזה שלך ותגידי, את יכולה ללמד אותי גם?
אני לא בטוחה איך להסביר את זה. זה לא שהפכתי לזן מאסטרית ביום אחד, פשוט שחררתי מהדרמה והמשכתי הלאה. זה מה שעושים. אף אחד לא צריך הזמנה לחיים של עצמו, אז אני פה, במסיבה של החיים הנסבלים בהחלט. מתמודדת. נדלקת על גברברים מאפירי שיער, מכרסמת פירכיות עם ממרח לימון כבוש, הודפת מחזרים שבטוחים שאני חייבת להם משהו כי חייכתי כשאמרתי להם "היי" בגופיה עם מחשוף נדיב. אבל כדי להרגיע את הנשמות הטובות (ואולי גם את עצמי) שלא השתגעתי לכדי התרוממות רוח קיצונית מדי הדורשת אשפוז, אני מתוודה: עם הפרידה אמנם השלמתי והכל קול, אך את חיי הרווקות עדיין קשה לי לעיתים לעכל.
זה לא פשוט להיות אישה צעירה וחמודה בעיר הזאת, או בכלל בעולם. לואי סי קיי ניסח את זה באופן די מדויק במופע האחרון שלו: בחורה צריכה לאזור אומץ עז עד כדי טירוף כדי לצאת לדייט עם גבר שהיא לא מכירה, בלילה, לבד, כי האיום הגדול ביותר על חיי נשים הוא גברים, מבחינה היסטורית וגלובלית. אז כשאני יוצאת עם חברות, אנחנו לא חושבות על זה ממש כי כולנו מאוחדות בגירל פאוור מדומיין, אבל לכו תדעו מי אורב שם בחוץ, מחכה לטרוף. לדעתי זו גם הסיבה שיש איזה היפוך מגדרי בחוויה שלי: להיות קצת קשוחה מראש כדי שלא יבתרו אותך לחתיכות וישמרו אותך בפריזר בסוף הלילה. אני מגזימה בכוונה, זה לא תמיד קיצוני, יש בהחלט גברים מכבדים ומקסימים, ובכל זאת, דייט זו חוויה מעט קריפית עבורי.
לכן אני מעדיפה לא לצאת לדייט, אלא להכיר אנשים דרך חברים משותפים. כמעט תמיד יש איזה טיפוס מעניין חדש. במקום הפורמאליות של מישהו בא לאסוף אותי- שתיקות מביכות-קורטוב של ציניות-המון אלכוהול- הוא לא מבין את עולם הרפרנסים שלי- לא אוהב את טרנטינו באיזה קטע היפסטרי דפוק- ואלוהים ישמור הוא הגיע עם ניו-בלאנס ואיך אני בורחת מכאן - אני מחליפה את זה בידידות התחלתית. להכיר את הבן אדם בצורה חברית, בצחוקים ופלרטוט עדין לפני ההצהרה שאני בכלל מעוניינת. אבל גם כאן יש בעייתיות; כי לפעמים את שוכבת עם מישהו רק כדי לשחרר את כל המתח המיני הזה ביניכם, אבל במקום קתרזיס את מקבלת צרבת. או כלמידיה. ובכל זאת, איכשהו אני מוצאת את עצמי לרוב נשארת חברה טובה של בחורים שיצאתי איתם גם אחרי שהבנו שזוגיות לא תלבלב בינינו. אני אוהבת להישאר בטוב, גם אם מבחינה רומנטית זה לא מצליח.
ויש ימים קשים, אין ספק. כאלה בהם את קמה בבוקר עם האנגאובר עצבני ולא ממש זוכרת מה קרה אמש ואולי גם מעדיפה להדחיק. אז את מצחצחת שיניים, מכינה קפה ופתאום קולטת שהוספת לתוך הספל קצת וודקה. לא אכפת לך אם לחיות, למות או להפוך לזונת קראק בבולטימור, שזה כמו למות, בתכל'ס, רק עם האופציה לפגוש את מק'נולטי הלוהט בדרך. המצב הנפשי שלך מקביל מדי פעם לצילום אילוסטרציה בברכיים כפופות באמבטיה. את יוצאת לקיוסק בשמלה מרופטת עם שיערות של חתולה ומשכנעת את עצמך שזה אקססורי נחשק וטרנדי. אם אושר הוא אקדח חם, את אומרת לעצמך, את בטח מנה שמוטב להגיש קרה. אלה התקופות המאתגרות ברווקות. סו וואט. זה מה שיפהפה ואכזרי בזמן: הוא משכיח. גם את הזיכרונות הרעים וגם את הטובים, ולפני שאת מתחילה בסשן התפלשות בנוסטלגיה, את מבינה שאת כמעט לא זוכרת דבר, והכל מתחיל מחדש. קצת תוגה היא הכרחית לנפש, ליצירה, ואני משתדלת להזכיר לעצמי את פיונה אפל אומרת "לא נורא, חברה, ישנן צרות גדולות יותר" בדרכה המופלאה: Nothing wrong when a song ends in a minor key. בלילה אני הולכת לישון באלכסון, בלי פסון, עם דובי במיטה. זה מספיק לבינתיים.