נפתחה עונת ההצצה

"הקיץ הזה עוד יהרוג את כולנו" אמרתי לחבר שלי, איתי, כשהתיישבתי בדירת הרווקים שלו. נכנסתי אליו אחרי הליכה של רבע שעה בחום המוזר של תחילת אפריל. שפכתי על עצמי כוס מים ושתיתי עוד אחת כדי להירגע. פתאום שמתי לב שהאזור הכי מזיע בגוף שלי הוא מתחת לטבעת ביד שמאל.

התחתנתי בחורף, אמצע ינואר, אולי ההמלצה הכי טובה שלי לכל גבר שעומד לפני הכניסה למוסד ששוברים לכבודו כוס. המחירים הגיוניים יותר, הפוטנציאל לרווח קיים והחרמנות נמצאת בשנת חורף, זאת בניגוד לקיץ הזה שגורם להורמונים להתחיל לקפץ עם תחושה כללית ופיזית של בועת גז בתוך כוס קולה מלאה קרח. הטבעת אולי מקררת, אבל ההורמונים מתחרפנים כמו קייטנת ספורט על ריטלין.

ינואר עד אפריל עברו להם בשלום, אבל הרגשתי כל הזמן את יולי נושף בעורפי. ידעתי בדיוק מה מחכה לי. יש דברים שבלי שתרצה יתקיפו אותך בקיץ הישראלי, ואין לך לאן לברוח - לחות, חום מעיק, חשבון חשמל מנופח ומזגן מותש. כל זה בהנחה שנשארת בבית, ברגע שיצאת לרחוב נכנסת לקרב ענקים בינך לבין המוסר שלך – הרי היא בכל מקום ואין לך לאן לברוח - הבחורה שיצאה הבוקר לעבודה באופניים והחליטה ללבוש חצאית. עוד לא הספקת להזיע טיפה אחת וכבר הפסדת להורומונים המחורבנים האלה שבלי שתרצה משחקים לך בעיניים כמו תיאטרון בובות על חוט. אתה מנסה להסיט מבט, מוציא את המשקפיים מהתיק אבל השטן מהכתף השמאלית כבר לבוש תחתוני ספידו, מחזיק וודקה רדבול ביד ומשחרר לך שריקות אל תוך אוזן שמאל. "תסתכל" הוא אומר לך. אתה מישיר מבט עולה מהרגליים למושב וקולט בדיוק את מה שרצית – האמת, 'אינטימה', יופי – יופי של קולקציה.

טיפות הזיעה כבר מרגישות כמו המגלשה הכתומה בלונה גל ויש עוד עשרות אחריהן בתור. 7:30 בבוקר ואתה חרמן כמו משה קצב ללא מדי אסיר. עולה לאוטובוס, נותן למזגן לצנן את כולך, סורק סביב ומגלה כסא פנוי רק במושב ה'ארבעה'. מתיישב, מוריד משקפיים, שם אוזניות, מניח תיק בין הרגליים, מרים מבט ושוב מלחמה, באופן לא ממש מפתיע הפסדת שוב - חצאית פרחונית, רגלי אבקת קקאו וחצי פיסוק שלא משאיר לך מקום לברוח. "למה את עושה לי את זה" אתה שואל את אשת השוקולד בדמיונך, "למה כל כך מוקדם?". מסיט מבט אל החלון, מחפש עיתון משלשום אבל אין לך שום סיכוי, השטן הקטן כבר שיכור מת, עירום ורוקד סנופ דוג. עוד תחתון, עוד טיפת זיעה תחת מזגן מקפיא ומד חום ההורמונים כבר שובר שיאים חדשים - אה כן, והשעה רק רבע לשמונה.

אני מבין אתכן נשים, אני רק מקווה שאתן מצליחות להבין אותי. אין לי ציפייה שכשבחוץ 39 מעלות בצל וכל יציאה לרחוב מרגישה כמו אחרי מסג' תאילנדי שומני ודביק, תסתובבו ברחוב עם גלביות, אני רק מקווה שאתן מצליחות להבין אותי - או יותר נכון את הכימיה השטנית ששולטת בי. זה אולי קצת אינפנטילי אבל אני לא מכיר גבר שזכה להצצה מקרית מתחת לאיזו חצאית סוררת ולא מרגיש כאילו הרגע זכה ב-30 אסימונים במכונת מזל גרועה. הרגע בו חתיכת התחרה הזאת והעיניים שלך נפגשות מלווה תמיד בצ'י צ'ינג, בתחושה של פול האוס בפוקר. ילדותי, שובניסטי, רדוד או כל דרך אחרת שתבחרו לקרוא לזה. זה לא משנה, הפסדתי בקרב מול המוסר אבל לפחות הרווחתי במלחמה עם השטן.

חזרה לדירת הרווקים של איתי. המזגן פועל, מולי רק חתול וחבר, אפשר להירגע, לסדר את חבורת זירעוני המרתון בתוך הג'ינס ולקחת נשימה עמוקה. פה זה לא יקרה, פה אף אחת לא תתקוף אותי. אבל אז היא יוצאת - השותפה החדשה שלו מגרמניה שבדיוק סיימה מקלחת זריזה ובאה להתיישב איתנו כשלגופה מגבת לחה, וזהו. מוציא משקפי שמש, מוצא עיתון מאתמול, מנסה להתנתק. "הקיץ הזה עוד יהרוג את כולנו" אני זורק לשטן המעולף אצלי על הכתף, "אבל בחיים לא חשבתי שמוות זה דבר מחרמן כל כך."